את ליאור לביא הכרתי לפני כחודשיים ברחבת הפרמידה של קניון לב כרמיאל, בתוך רעש, שאון של בחירות ג'ינגל, צעקות, צחוקים, בתוך כל ההמון הזה, קלטתי את האיש שיושב מרותק למיני קלנועית (כסא חשמלי ממונע) ויד אחת מסגירה שהוא לא סתם יושב לו בקלנועית.
נכנסתי הרגע הביתה מהעבודה, אין בי נחת, לא אוכל להמשיך את היום השגרתי שלי, הוא לא היה כזה! חד משמעית לא.
בא לי להעיף כמו בסרטים כל מה שיש על שולחני בהינף יד אל הרצפה, רק שנזכרתי שאני זאת שאצטרך להרים הכל אז הזזתי את כל סדרי העדיפויות שהיו הבוקר.
אני מתיישבת היישר ליד המקלדת ובלי לחשוב מה אני כותבת ואיך, זה פשוט שם, או פה, הכל זורם בקצב שלא ידעתי שאני מסוגלת להקליד במהירות הזאת.
יש בי כעס, אפילו על עצמי, כמה רגישים אנחנו האנשים וכמה אנחנו לא רגישים מספיק, רק מפני שאנחנו עסוקים מוטרדים, מאחרים, לפעמים כעוסים עד שאנחנו לא באמת מצליחים להבחין בעוד כמה דברים שלפעמים קורים ממש מתחת לאפנו.
את ליאור לביא הכרתי לפני כחודשיים ברחבת הפרמידה של קניון לב כרמיאל, בתוך רעש, שאון של בחירות ג'ינגל, צעקות, צחוקים, בתוך כל ההמון הזה,
קלטתי את האיש שיושב מרותק למיני קלנועית (כסא חשמלי ממונע) ויד אחת מסגירה שהוא לא סתם יושב לו בקלנועית.
היום הוא מספר לי שבבחירות הקודמות היה מאוד פעיל, יש לו אהבה גדולה לראש העיר עדי אלדר, ולא הפסיד את ימי שישי בפרמידה ישב והביט מהצד.
השקט הזה מיגנט אותי אליו ואני החסרת מעצורים הלכתי, התקרבתי כדי לדבר איתו להכיר, מסתבר שלדבר הוא לא ממש יכול ניסה לכתוב לי ביד השמאלית המתפקדת שלו שמתקשה גם בציור, לכתוב איננו מסוגל..
הוא ניסה והצליח בכל מיני דרכים משלו להגיד לי שהוא מכיר אותי ושייך לקבוצה שלי בפייסבוק, לו רק ראיתם את פניי הקורנות מאושר שהוא נהנה ממשהו שאני בעצמי יצרתי.
נשוי ליוספה כמעט 30 שנה ולהם שלושה ילדים בני 23,20 והצעיר בן 12.
בשנת 1994- 2004 היו משפחה אומנת בכפר הילדים, הנתינה בעורקנו, ליאור גם היה ראש הוועד, וקיבל פרס מהמנכ"ל ילדי הכשרת ישראל. עד היום אנחנו בקשר עם הילדים.
ליאור אדם חכם במיוחד! עבד בתפקיד בכיר בטכניון עד שנת 2010 עד לתאונת העבודה שהתחרשה
לפני שלוש שנים השתנו חייהם, רגע לפני מסיבת הנישואין ה-25 שנים שלהם "חשבתי שאני מאבדת אותו" כתבתי לו שיר בזמן התרדמת הקראתי לו על
האהבה הגדולה שלנו שחוצה את גבולות המוות
יוספה אומרת כאילו כל מה שלמדה כל החיים הייתה הכנה וכלים לעזור לי בשעת מבחן מציאות.
הכל התחיל מתאונת עבודה, ורצף של טעויות, של ביש מזל הובילו את ליאור לסדרה של כמה ניתוחים ובאחרון מהם באמצע הניתוח, לקה באירוע מוחי,
הרופאים אמרו כי יהיה צמח ולא האמינו שהוא יתעורר.
אתמול בקבוצת הפייסבוק שלי, העלה ליאור סרטון, ללא כותרת או מסר, היינו צריכים לנחש, רובנו התקשנו להבין מה פשר הסרט שהאיש מאחורי תמונה העלה, אוטובוס עוצר בתחנה אוסף אנשים מוריד וממשיך, רצף תמונות כל כך רגיל מבחינתנו, כמה פשוט, בשבילנו פשוט שיגרה.
היות ויצא לי כבר להכיר את ליאור הצלחתי להבין קצת יותר מזה, ואחרי שיוספה כתבה לנו, שיתפה את חברי הקבוצה בסיפור, מיהרתי כבר היום
לפגוש אותם, להבין, לשמוע קצת יותר ולנסות לעזור דרך כתבה שאולי תגרום לנו להבין לעצור לפעמים, להביט סביב ולעזור.
המסר שהם מבקשים להעביר הוא לכל הנהגים אנא מכם, שיעור בסבלנות וסובלנות ומאנשים מדהימים ברחוב טיפ טיפה של עזרה, למרות שהם אומרים שיש לנו מדינה חמה ואנשים לא פעם עוזרים, אף אחד לא חייב לעזור לו ברחוב אבל כך יוכל ליאור אולי להשאר נכה אבל לא מוגבל, החלום שלו כל כך קטן, להגיע לביג בכוחות עצמו לשתות קפה ולחזור הב
יתה כמו גדול.
"אין בנו כעס על אנשים, לא על הרופאים, לא על העולם ולא על אלוהים, אין בנו מרירות, לוקחים הכל בהומור, החשוב הוא איך להתמודד עם המצב ורק בדרך חיובית אנו מבקשים להגביר את המודעות לאנשים נכים".
לאורך כל השיחה ליאור מנסה להגיד מידי פעם מילה בתוספת סימני ידיים ויוספה מנחשת עד שליאור שמח שהיא הבינה אותו, בין לבין הוא מתנשף כשהיא לא מצליחה, קצת מתסכל שאי אפשר לדבר.
יוספה מבקשת רשות לספר דברים מסויימים, הוא מאשר הכל, אבל היא מדהימה היא פשוט לא שולטת על הבינה שלו מפני הקושי העצום בלהגיד כמה מילים שיש לו בלקסיקון. (הוא אומר לי שהוא יכול להגיד הרבה אבל המאמץ מתיש ולפעמים כמעט בלתי אפשרי).
כמה אהבה, כמה רוך, הבנה סבלנות וכבוד יש בין שני האנשים האלו שנמצאים יחד מגיל 16 ושום דבר לא עוצר את אהבתם.
בהזדמנות זאת יוספה רוצה להודות להיכל התרבות שיוצאים מגדרן כולם בלי יוצא מהכלל להנעים את זמנו של ליאור, אם זה לשאול אותו היכן מקו
ם מועדף ונוח ומלווים אותו כל הדרך, כל כך הוקסמנו שעשינו מנוי לשנה שלמה.
אני חוזרת לסרטון שליאור העלה, יש סימון על המדרכה המיועדת לנכה להיות במשבצת הזו, כך הנהג יוכל לזהות את כוונת הנכה, אולי רעיוןטוב יהיה אם יהיה סמל הנכה גם כן על הרצפה, אולי אז היינו גם אנחנו יודעים ומבינים, שהוא מחכה בתחנה ומעוניין לעלות לאוטובוס.
הנורא מכל הוא שמפקח לא מכיר את החוקים והסביר שאין מקום באוטובוס לקלנועית.
לא אחת נהגים שיוספה דיברה איתם גם סרבו להעלות את ליאור בטענות שונות ומשונות.
יוספה מגישה לי ניירת, אני קוראת קצת חומר של פסקי דין ממשרד המשפטים שמדבר על אנשים עם מגבלות.
שאומר כי הנהג לבדו אחראי על כך שנוסע על כסא גלגלים יעלה למקומו על הרמפה והכסא יאובטח לעוגניו.
אין הכרח שהנהג יבצע את כל הפעולות בעצמו אם יהיה מלווה לנכה או אפשרי כי גם נוסעי האוטובוס יעזרו בכך, אך האחריות היא של הנהג והחברה המעסיקה בעלת הרישיון.
הקלנועית של ליאור, הכסא החשמלי הממונע מורשה גם בטיסה.אין סיבה שבמקומות מסויימים בכרמיאל לא יהיה לו מקום ואפשרות להגיע אליהם, יש ללמוד את החוקים ולכבד את זכויות הנכים.
"אבל העיקר שאנחנו ביחד, נכון ליאור"? כן כן כן הוא יודע להגיד עם חיוך שובב צדדי.
תגובת דובר אגד, מר רון רטנר:
אגד פועל על פי תקנות התעבורה, המגדירות בין היתר אילו כיסאות גלגלים ניתן להעלות לאוטובוס. עד לאחרונה חל איסור על העלאת קלנועיות מהדגם המוזכר בכתבה ובעקבות פנייתו של דור לביא, פועל אגד להטמיע את הנהלים החדשים בכל הארץ ובכרמיאל בפרט, על מנת להגביר את נגישות ציבור בעלי מוגבלות התנועה.
יצויין, כי מנהל פניות הציבור של אגד באזור הצפון מעורב בנושא ונמצא בקשר אישי עם המשפחה על מנת לוודא כי אירועים מסוג זה לא יישנו.
ברצוני להתנצל על חוסר הנעימות שליוותה את משפחת לביא ולציין לחיוב את פעילותם בנושא.
