שכונת ראמיה בשכונת רבין יום שישי, 20 בדצמבר.
הגעתי הרבה לפני כדי להבטיח לעצמי חניה ולא ללכת ברגל למרחקים, היות והבנתי שכבישים ייסגרו בהמשך עקב הכנס שצריך להתקיים בשכונת ראמיה, השונה של הבדואים ברבין.
רכבים,פרשים ושוטרים מתחנת שיטור כרמיאל מכל הדרגות היו פזורים בכמה צמתים וכיכרות, גם בדיקה בכניסה לעיר נעשתה ברכבים, אין ספק שכולם היו ערוכים ומוכנים לכנס מאושר על ידי המשטרה, הבטיחו ניהול מכובד, כמעט וגם הצליחו לולא הסכסוכים פנימיים, חלקם ביקשו שתתקיים תהלוכה מבניין העירייה ועד לשכונה, חלקם העדיפו לארח בדרכי נועם בשכונה ולא מתוך "התכופפות"
סכסוך גדול יותר הוא גודל החלקות עליהם הם מתווכחים בינם לבין עצמם.
עוד בתקופת כהונתו של ברוך ונגר ז"ל, ראש העיר הראשון אדמות טאבו שלהם הופקעו על ידי מדינת ישראל,
בשנת 89 עם היבחרו של ראש העיר עדי אלדר, ביקש אלדר לפתור את בעיית הבדואים בשכונת ראמיה. וכינס נציגים מטעמם, את נציג מינהל מקרקעי ישראל וגם חברי כנסת ערביים.
כדי לפתור את הבעיה, אולם רק בשנת 1995 נחתם הסכם בין המדינה לבין המשפחות הבדואיות.
עוד לפני כן יצא צו שמבקש לפנות אותם מה שהכעיס רבים מהם.
חלקה של העירייה בנושא היה למצוא שטח לשכונה החדשה וביחד עם הבדואים מצאו והסכימו.
הוכנה תכנית להעברת השכונה, ובשנת 98 על המגרש המיועד כבר הייתה תשתית למים ביוב וחשמל וניתנו פיצויים.
שלושה בתים נבנו למגורים, בסדר גודל של ווילות, שינו את התנאים בהם חיו בשכונה שפותחה עבורם. רב המשפחות לא פינו את השטח.
יש לציין שמדובר במרחק רק של מאה מטר מרחק משכונת ראמיה. יש הטוענים מתוכם שהשטח שהוצע, אף טוב יותר.
משנת 95 בה חתמו כל הצדדים, השכונה הולכת וגדלה, ההסכמים כבר נראים פחות אטרקטיביים, כפי שאמר לי אחד התושבים בן למשפחת סועאד, "היום כבר פחות מתאים ההסכם, התחרטנו" הם אומרים לי, כמה חברים שהקיפו אותי וביקשו להעביר לשתף ולספר את סיפורם.
אולם פסק דין מבית משפט אומר שעליהם לפנות את השכונה. יש פה סיפור של הרגשת קיפוח העם הערבי ויש הטוענים שאם הם יפסידו את ראמיה, הם יפסידו את כל המאבק של המגזר הערבי.
אחד הנואמים שדיבר כשאר חבריו בערבית,
אמר לפתע בעברית שהוא ילחם "וירים כל אבן" לפתרון הבעיה, גם אם יהיה השהיד האחרון.
אחד האורחים שנכח במקום היה אחמד טיבי, בשכונה הערבית סביב כל האורחים שהגיעו לתמוך, בלטו רק מעט יהודים בינהם דב קולר אחד מנציגי תנועת קשת שצעק בזמן שקראו לנואם נוסף, כמה לא מנומס אחרי שעה של נאומים בשפה הערבית שאין אף אחד מתרגם ושיתנו גם להם לדבר.
בהמשך עלתה לנאום דינה דוד, כנציגת התנועה נציגת "קשת כרמיאל לצדק חברתי, חלק מהנאום: "מצבה המחפיר של קהילת תושבי ראמיה, מבחינת זכויות האדם הבסיסיות – חייב להשתנות מן היסוד, ובמהירות... מגיעות להם כל הזכויות ככל אדם ואזרח, ובוודאי הזכות הבסיסית לגור על אדמתם...."
דגלי פלסטין גדולים התנופפו להם ברקע לשיר ערבי קצבי שהתנגן לאורך כל הכנס, בהתחלה ובין כל נואם ונואם, אישה בוכה מחזיקה בטופס של אדמתה רשומה בטאבו היא מראה לי ואני מצלמת, כולי תקווה שפתרון לבעיה יימצא בקרוב לטובת כל הצדדים ללא מאבקים מיותרים ומחיר שמישהו יצטער על כך.
השבת (שאחרי הסערה) בראמיה:
מוטרדת הלכתי למחרת אל שכונת ראמיה, אל השקט של אחרי הסערה, להבין קצת יותר מקרוב מה שנראה מבהיל יום קודם לכן, צעקות, דחיפות, הרמת מקלות, חזרתי לשקט רק למשפחות שחיים שם ללא אורחים, ללא המולה, באתי לבד עם כמה שאלות.
אולי עם שאלה אחת עיקרית, מדוע לא מכבדים את ההסכם של 95 עליו אחד החותמים היה אביו אבו- סאלח.
עד שהכינו תוכניות לקח שבע שנים עוד שנתיים עברו עד שהמגרשים היו מוכנים, הוא אומר שההסכם היה יפה, אבל זה התאים לשנת 95
היום הם התרבו המשפחה גדולה, הם מבקשים לכל משפחה מגרש, הם בשכונה סה"כ 34 משפחות אבל צריך לדאוג לעשרים וחמש משפחות נכון להיום. (הם בעצמם תשע משפחות וניתן להם רק שלושה מגרשים). מה גם שהיום יש תושבים המבקשים לפי אחוז אדמה.
ובכלל קיים כעס על הפרת ההסכם בכך שהמינהל הוריד להם מגרש בהסכם של התכנית הכללית.
סאלח סואעד ממנהיגות ודובר שכונת ראמיה, מאמין שהפתרון הוא במשא ומתן ולא בבתי משפט ולא אצל ראש העיר.
"מיכוון שיש לנו הרבה כבוד לראש העיר, ומתוך שיחה איתו עשינו את הכנס בשכונה שלנו, עם סדרנים ובאישורים בפעם הבאה אם לא יזוזו דברים נעשה תהלוכה, נמשיך להפעיל לחץ, אנחנו רק בהתחלה, ההפגנה רק פתחה את התיאבון"
מבקש להודות לכל תושבי כרמיאל, על שכנות טובה, מסביר שהכעס לא על השכנים רק על מוסדות ציבור, שלעולם לא יפגעו בעיר או באדם, שראש העיר והמשטרה עשו עבודה נהדרת, הוא מתנצל על דגלי פלסטין שהונפו שיצרו פרובוקציה וניצול במה לסכסוך הערבי יהודי. נשמע נינוח, נעים הליכות, מדבר יפה ובשקט אבל מבטיח שאת אדמתו לעולם לא יעזוב
