קאם דש? להקה מקומית עם קול בין לאומי

ואז הם ניגנו את יונתן סע הביתה... את הצמרמורת שקיבלתי באותו הרגע, אי אפשר לתאר במילים. נראה כאילו יונתן גפן, כתב את השיר הזה בשבילם. וכאילו, רק כאילו הם ניגנו את הטוב ביותר שלהם, רק בשבילי.  יום שישי אחר הצהרים.
קפיצה אחורה בזמן> כבר חודש מזמין אותי שי כהן סולן הלהקה, לבוא לראות אותם מנגנים. יש לי הרכב מקסים, אתה חייב לשמוע אותנו ולכתוב כמה מילים.
שישי אחד לא יכול, שישי אחר יש סיקור מעניין וכך נגרר לו חודש. אבל שי לא מוותר, "אתה לא יודע מה אתה מפסיד אחי". אויש, כמה שהוא צדק. אבל ממש צדק.
הגעתי כשהם כבר מחממים גרונות, ועושים סאונד צ'ק. כן כתב בסביבה - או לא כתב בסביבה, נראה שכלום לא יוציא אותם מהאהבה הגדולה שהם חולקים פעם בשבוע.
קאם דש? מנגנים כבר 3 וחצי שנים במתכונת הזאת, שי מספר שניסה להרכיב כבר כמה פעמים את ההרכב המושלם עד שהגיע לקבוצה המיוחדת הזאת. "עכשיו זה נשמע בדיוק כמו שרציתי" אומר שי.
הם שרים בעיקר שירי מקור בעברית, קצת אנגלית וכמובן גם קצת קאברים.
מאיפה הגיע ה- "קאם דש?" אתם שואלים?, "חייתי תקופה בחו"ל ובצ'כית זה לאן אתה הולך?. לא ניכנס לכל הפילוסופיה", אומר שי, "אבל בגדול זה שם מצחיק ומוזר... בדיוק כמונו".
איזה חבורה (!): סולן ומנגן בבס- שי כהן נותן את כל הנשמה, על תופים וליווי בשירה- עדי דרוקר נותן אנרגיה בלתי רגילה, עם הקלידים- רונן רם ללא ספק עם הלוק המגניב שבחבורה, על הגיטרה (האקוסטית והחשמלית) תום מזרחי שמרביץ סולואים מטריפים ואחרון חביב.. מכה בכלי ההקשה ומכניס קצב מטורף וייחודי- עידן אלבויים!
הם מצטופפים בחדר קטן יחסית, אבל הוא מרכז את כל עולמם כרגע. את החדר הזה במועדון הריימנס שמאחורי בית ספר הורוביץ לשעבר, אני מכיר בפן האישי כמדריך נוער בעברי במתנ"ס. החדר הזה נוצר במיוחד בכדי לקדם להקות כמו קאם דש, ואני שמח שהוא ממלא את ייעודו לפחות איתם.
באותו הזמן; אני נזכר בתקופה, שבה בכל יום חמישי היו מגיעים מאות מיהודי התפוצות של בריטניה לשמוע מוזיקה אירית במועדון. הייתי עובד שם בלסדר את הכיסאות והשולחנות ולעזור עם הסאונד, להשלמת כמה שקלים בחודש. ברגע שהיו אמנים עולים על הבמה, הייתי נוהג לעלות לעמדת הדי.ג'י. רק כדי לראות את המקום זז עם מוזיקה איכותית. כן כן... שמעתם נכון... איכותית בטירוף ופה בכרמיאל.
אני מסמן לשי לשבת לדבר, כדי שנתחיל את הראיון, אבל אין סיכוי.. "צלם בינתיים, תן לנגן קצת, אנחנו מחכים לזה כבר שבוע שלם...". התשוקה שלהם למוזיקה היא מדהימה. בעידן שבו אנחנו נתקלים כל יום בלהקות שרצות ממופע למופע, כאילו הם איזה דיסק שעובר בדואר - הכל שם טכני. זה כמובן לא הסיפור אצל קם דאש?; זאת אהבה כל כך גדולה, כמו לשחק כדורגל עם החבר'ה בשכונה.
הם שרים שירי מקור ואני מקשיב בהנאה מרובה (ומתופף קצת עם הרגל), אחד אחרי השני, והם בתיאום מוחלט. מספיק שאחד מתחיל סולו של פתיחת שיר, וכל השאר מצטרפים במכה אחת. רואים שהם מכירים אחד את השני דרך האקורדים.
ואז הם ניגנו את יונתן סע הביתה... את הצמרמורת שקיבלתי באותו הרגע, אי אפשר לתאר במילים. נראה כאילו יונתן גפן, כתב את השיר הזה בשבילם. וכאילו, רק כאילו הם ניגנו את הטוב ביותר שלהם, רק בשבילי. "בואנה... אחד הביצועים הטובים שלנו אי פעם" אמר עידן אלבויים. ואני מתמוגג שזה מוקלט אצלי באייפון.
אין לנו איפה להופיע! זה היה המוטיב שליווה את כל הדיבור. "זה מבאס, אנחנו אנשים עובדים ואין לנו זמן להתרוצץ על חשבוננו...". אכן כן! היום רוב המקומות שרוצים הופעה, דורשים להביא מינימום של 50-70 אנשים, אחרת אתה משלם. זה תופס על אחת כמה וכמה פה בצפון. "לא מספיק שאתה בא להופעה, מתארגן, נוסע לאלוהים יודע איפה, עוד צריך להוציא על זה כסף.. זה לא פשוט. אנחנו נהנים מזה, אבל כהרכב זה לא פשוט". עוד החבר'ה מספרים שהם כבר לא בני 18, כבר לא רצים אחריהם להופעה.
"יש היום מלא ילדים מוכשרים שלומדים לנגן בקונסבטריון, אבל אין פה מי שיקלוט אותם" הם מספרים לי. "יותר מזה, אם הם מנגנים בסגנון ג'אז לדוגמא, אין להם פה סיכוי..." חבל כל כך. 
שלא תבינו לא נכון; זה לא מוריד להם את המוטיבציה לנגן אפילו לרגע, אבל אתם יודעים איך זה "להתאמן זה דבר אחד, להופיע זה דבר אחר לגמרי!". הופעה זה סוג של הגשמה עצמית. תוצר סופי.
ואני אומר לעצמי, אולי מישהו ירים את הכפפה, ישמע את החבר'ה המוכשרים וייקח אותם להופעה איפשהו... מגיע להם קצת יותר מקומת הקרקע במועדון הריימנס!
אלבום הבכורה של הלהקה "שקופים" מבטיח נפלאות וללא ספק שווה שמיעה! תוכלו לשמוע אם תלחצו כאן.
מת כבר לראות אותם במופע. תהיו בטוחים שבפעם הבאה שאקפוץ לשמוע, אביא איתי עוד כמה חברים. מקווה שהפעם ייקח לי פחות מחודש.