א ל ו ן בקל – איתך, ובלעדיך, חמש שנים

חמש. חמש שנים מאז אלון נילקח מאיתנו בפיגוע ירי רצחני, בפאב "הסימטא" בו עבד.

אלון, אוהב האדם באשר הוא, שופע בשמחת-חיים, מלא בנתינה ואהבה לכל הסובבים אותו, מיום היוולדו.

אלון,

בחור חכם, יפה- תואר, נחוש, תמיד עם חיוך הנסוך על פניו, וניצוץ בעיניו.

אלון נולד בירושלים, וגדל בכרמיאל.

הבן של ניצה ודודו. אח קטן לאבי, ואח גדול לבר לבב אחותו.

אלון, סיים תיכון, התגייס לסיירת גולני ויצא, גם לקורס חובשים.

למילואים נקרא כל שנה למשך תקופות ארוכות, ולמרות ההתחייבויות היומיומיות, תמיד התייצב לשרת את המדינה- ״אותה ארץ שחיים בה אנשים מכל הסוגים והמינים. אותה ארץ שיש לנו רק אחת כמוה ונעשה הכל למענה״. כך כתב אלון בפוסט ברשת החברתית.

אלון למד תואר במשפטים אותו סיים בהצטיינות, ״נתן גז״ לתואר שני, ובמקביל עבד כברמן וכמנהל בר- בשל החוויה במפגש עם הרבה אנשים, מלבד הצורך בפרנסה.

לצד עיסוקיו הרבים- אלון תמיד מצא זמן לסייע לאנשים שהמזל לא שפר עליהם תמיד- התנדב בקליניקה משפטית למעוטי יכולת כלכלית, אסף מצרכי- מזון כל חג עבור- ״החזקים פחות בחברה שלנו״. כך הגדיר.

הערכים שאלון פעל על פיהם-שמחת החיים, אהבת המולדת, השאיפה למצוינות עד כמה שאתה מסוגל, הרצון התמידי לתרום לאחר ולשפר את סביבת חיינו, באו ליד ביטוי, גם לאחר הירצחו של הילד המושלם שלי, אומרת האימא שלו, ניצה.

״יש מלא לכבודו של אלון, יש בשבילו, יש על שמו, ואין הילד״

״אלון, לעולמים איתנו, איתי״

מוסיפה ניצה, ״האימות״ של אלון כפי שכינה אותה בנה מחמל נפשה. ״ את כמו כמה אימהות״.

אלון נוכח ונצור בנפשי- כל רגע ביום ובליל.

חמש שנים שאני קרועת לב מאז הגדיעה, מאז שרצחו לי את הילד שלי בגלל העובדה שהוא יהודי, בפיגוע טרור.

חמש שנים עם הרבה כוחות עילאיים כדי לקום להתמודד, כל יום, על אף תהומות החושך שבכל חלל גופי. הכל, כדי להתמודד בעוז, מול כאבי העז!

הבהלה מהאי אפשר שיהיה חזור, שהחזור של אלון לא בשליטתי, מוציאה מהדעת!

חמש שנים. מסתבר שהזמן, תמיד בתנועה. הזמן לא עוצר!

1827 ימים, מאז שהקליע- שחדר ללב של הילד שלי, נעוץ לי בבית- החזה.

עוצמת הקטיעה, מהילד גו׳נם שלי- כל כך כואבת ועוצמתית, שקשה לנשום. קשה לסיים נשימה ונשיפה רצופה. כל פעימת לב, והכאב מפלח ומרעיד את הלב השבור.

ההיעדרות של אלון שלי- מורגשת בכל שעה ביום- והעובדה של אין את הילד שלי- לא תתעכל לעולם!

ברור לי, שאלון, בדרכו, מתוך אהבתו הענקית למשפחתו, מאיר לנו, לי, את הדרך להתמודד- שהרי עושה הרבה מאוד דברים - לומדת, מתנדבת ובעיקר- אוהבת!

אוהבת, כי זה המקום שלעולם לא יחשיך אצלי, כי הלב, הלב שלי יכול לאהוב עד עוצמה. בדרכי. בדרכי שלי!

וכן, מאוד גאה בעצמי על אלו תעצומות הנפש, גם כשכל הזמן, כל הזמן כואבת את העובדה שלא תתעקל לעולם, שאין לי את אלון שלי.

יודעת, ואולי קצת גם מבינה, אחרי 261 שבועות, שהכאב אין סופי וצריך לתת לו ביטוי, ביטוי שאולי יאפשר מעט ריפוי.

וכן, יש את הכוח המניע אותי, והכוח העיקרי הוא מהאיש שלי- האבא המובחר של אלון, מבני בכורי האהוב, מגיסתו המשובחת, מאחותו המהממת והמיוחדת, ומהאחייניות הקסומות שלו.

מהמשפחה והחברים, ומאנשי מקצוע מעולים שאיתי.

וכן, אמשיך להטמיע אהבה, להעצים, ומהאור של אלון, להמשיך ולהתמודד בזה המסע המפרך, בזה המשא הכבד מנשוא.

אין

אין שחקים גבוהים, כאמירך, אלון. זהו משפט שחקוק על הממלכה של אלון