אברהם בורו - אברהם בורובסקי

אחד הכתבים הבולטים והמוערכים בכרמיאל לאורך 24 שנים נולד בשנת 1934 וניפטר בשנת 2016 .

השאיר אחריו קלסרים בהם שמר חלק קטן מהכתבות שהכין לאורך השנים וספר שכתב

"חשבתי ולא אמרתי" פרקים מן העבר אל העתיד.

בורו היה בן 14 בלבד, כאשר הגיע ארצה עם ברט על הראש במכנסי שלושת רבעי עם נעליים בלויות מגלות ארוכת שנים והרגיש כי הסיר מעליו את השואה הנוראית, את הרוע, השנאה והאכזריות.

לכרמיאל הגיע אחרי שרות צבאי ביחידה קרבית, אחרי שנישא לגניה אישתו, שתבדל לחיים ארוכים ואחרי שהביאו ילד לעולם וחיפשו בית קבע.

פרסום על העיר כרמיאל הביאו אותם לראות אדמת בראשית. מרחבים ירוקים אוויר צח והחלטה להירשם לבתים הראשונים שהחלו בבניה בספטמבר 1964 וטרם סיימו עם הבית, הראשונים כבר נכנסו כשהבית ללא דלתות וחלונות, בלי חשמל וזרם מים.

גאוות הראשונים ליוותה אותו כל חייו.

מימיה הראשונים בעיר היה מעורב בנעשה בפעילות ציבורית, ביטחונית ובחינוך.

ציוני נלהב היה בחייו, אולי מפני שהחל את מסע חייו החל כילד שמח בווארשה, שם נולד.

היה ילד בן חמש שאהב פרוסה עם חמאה וסוכר ואחרי שחווה הפצצה גדולה של הגרמנים, הפך להיות ילד קצת אחר, יותר שתקן ופחדן, מסע של הסתתרות באורוות ובמרתפים ברחבי פולין.

שינה על קש שהסוסים והפרות אכלו ובזמן סיור הגרמנים, הקש הפך למסתור.

אחרי שהצליחו הוא והוריו לברוח מהזוועות בליל ירח חשוך, כשהתאורה מהשמיים מגיעה מההפצצות, הגיע עם משפחתו לאוקראינה.

קטע מצמרר בספרו נכתב על הפרידה מאימו על פסי הרכבת, בדרך לפנימית הילדים, אמו הסבירה כי מגייסים את האבא לפרטיזנים והיא בעצמה לא ידעה אם תחזיק מעמד מחולשתה.

"אם נשרוד", כך אמרה "נחזור לקחת אותך. ואל תשכח לעולם את שימך אברהם בורובסקי נולדת ב-13 בספטמבר 1934 ואתה יהודי".

חיבוק חזק ונשיקה ואברהם היה על הרכבת ועם צפירת הקטר, נעלמה הרכבת חיש מהר בין השדות.

כעבור שנה ויותר, חזרו ההורים לאסוף את בנם והאושר היה גדול.

יותר מזה היה אושר גדול, אחרי שבעה ימי הפלגה באוניה, כאשר הגיעו לישראל

לנמל מבטחים, נמל חיפה, אברהם היה כאמור בן 14 וכונה "מוזלמן" בשל רזונו.

את נעוריו העביר בעכו ועם סיום כתה י' עבר לחיות לבד בקיבוץ עין חרוד לעצת הוריו, כאשר הוא מסתיר את כאב הלב.

לשמחתו המפגש בקיבוץ עם חברים מרקע דומה, ניצולי שואה, הערך של הביחד היה חשוב והכרחי, חייו שישה בחדר ובבית הספר אינטרקציה עם בנים ובנות נוספים העצימה את אושרו.

שרות צבאי בתותחנים, בגדוד איכון שם שירת את כל תקופת הסדיר והמילואים וביחד איתם עבר את כל המלחמות, החל ממלחמת קדש 1956 כחייל סדיר, מלחמת ששת הימים מילואים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת התשה וכעבור 26 שנים, השתחרר על פי חוק שרות ביחידות שדה קרביות.

השתחרר מגדוד איכון וגויס מיד לפיקוד העורף, באזור כרמיאל והפך לקצין אב"כ בשמונה שנים הבאות.

סה"כ 34 שנות שרות, קרוב חעשר שנים לימד נגדים ואף לימד באורט היל"ה ילדים בעלי ליקויי למידה.

מעבר לחיי הצבא, הנישואים לגניה היו אושר גדול והמעבר לכרמיאל, הפכו לגאוות ראשונים כאשר

ביחד עם כמה משפחות נוספות הגיעו לכרמיאל בשנת 1964 "על אדמת טרשים של כרמיאל, ללא סימני רגל אדם, תחושה שאנחנו ראשונים שדורכים עליה".

באוקטובר החל האיכלוס הראשון, משפחת בורו עברה לפטיו למרות שחסרו דלתות ותריסים.

חודש לאחר מכן על במה שהוקמה ברחוב הגליל, נבנה שלט ענק שהכריז " העיר כרמיאל קמה".

על הבמה ישבו ראש ממשלת ישראל דאז לוי אשכול, שר השיכון והעבודה יוסף אלמוגי, ראש עיריית חיפה אבא חושי וראש צוות ההקמה הראשון של כרמיאל אדם טל.

מספר תושבים נקראו לבמה לקבל את קופסת הזית ובו מפתח הדירה באופן סימלי (מפתח ראשוני העיר).

בטכס נוכחו עיתונאים רבים ותמונתה של גניה מקבלת את הקופסה מידי ראש הממשלה לוי אשכול, פורסמה ברחבי המדינה בכתבה שיצאה בעיתונים על הקמת העיר כרמיאל.

בבתים שנועדו לאיכלוס נפתחו מכולת, גן ילדים מאולתר אליו אלי הבן הבכור של משפחת בורו הלך אליו כשהוא בגיל גן חובה וחנן אחיו נולד בשנת 1967

בבניין אחר נפתחו כיתות א' ועד ה' ושאר הכיתות למדו בעכו.

אברהם שעבד בבית הספר בעכו, היה אחראי על הסעת התלמידים והחזרתם הביתה.

בשנת 1965 נפתח בית ספר פלמ"ח לתלמידי היסודי, שם התחיל ללמד ואף היה המנהל השלישי של בית הספר.

קרוב לחמישים שנים חי ועבד בורו בכרמיאל וליבו התמלא גאווה על כל מפעל, מוסד, בתי ספר, פארקים, קניונים שוקקי חיים ורחובות שנוספו.

בורו תמיד הרגיש חלק בלתי נפרד מהמפעל הזה שהוקם לדורות ושמו כרמיאל, שלד שרקם עור וגידים וזכה לראות את העיר בת 50.000 תושבים, לצאת לגמלאות ולהמשיך לעסוק בכתיבה בעיתונות המקומית.