כותרת
> C;
1/1
אורח חיים

"אגרוף בבטן" - על טיפולי הפוריות מנקודת מבט אישית

כרמיאלי אורח חייםפורסם: 20.01.20 , 12:57ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

"אגרוף בבטן, אם כך זה נכון, זה לא היה חלום. אני שהצלחתי בכל מבחן, שהובלתי עד להצלחה כל פרויקט, אני התלמידה המצטיינת והעובדת העוד יותר מצטיינת, נכשלתי בלייצר מספיק ביציות"

"פעם ראשונה ב-17 שנים של זוגיות ושל ניסיונות כושלים, של אכזבות מידי חודש, פעם ראשונה נפתח צוהר לסיכוי.... אך הסבב ההוא כמו כל ה-5 שאחריו נכשל"

גלית וינטראוב במונולוג אישי, מרגש ונוקב על התהליך המורכב והמטלטל של טיפולי הפוריות.

נשים עם פנים ארוכות במסדרונות בית החולים "אלישע". המשפט הזה חוזר כמו מנטרה בראשי. חושבת אולי לכתוב שיר, על הכמיהה והכוח. כמה כוח יש לנשים האלו, הן לא מחייכות, בקושי מדברות. כי צריך להחזיק חזק את הרגשות. שחלילה לא יברח רסיס של הבעה, שיוביל לתחושה שימוטט את החומה שבנינו.

אני נעה באי נוחות במושב הפלסטיק. השעה מוקדמת בבוקר והשלפוחית שלי מלאה. אלו ההוראות. בהמשך, בפעמים הבאות אלמד לא לשתות בבית. כי גם ככה יש נסיעה מנהריה עד לבית החולים, וההמתנה אורכת זמן.

אבל זו הפעם הראשונה. לפני שלושה ימים הגעתי לשאיבת ביציות, היו לי 5 זקיקים בשחלות, אסטרדיול גבוה בדם ותקווה בלב.

בחדר מרובה מיטות ווילונות הורדתי את בגדיי (תורידי הכל ציוותה האחות גלינה), לבשתי חלוק בית חולים כחלחל, עטיתי שקיות דמויות ערדליים על רגלי וזכיתי בצמיד בית חולים מהודר על זרועי.

חיים, אישי, יקירי, בעלי ואלוף נעוריי, לצדי, חושש. אני רואה עליו את הלחץ ואת הניסיון להיות חזק בשבילי. הוא זורק בדיחות, ומנסה בציניות האופיינית לו להקליל את המתח. האלוף מקבל שקית חומה, שבתוכה כוסית פלסטיק והולך "להפקיד". חוזר אחרי דקות ארוכות מזועזע מהתנאים. בדמיוננו הכל נראה אחרת, עשרות סרטים הוליוודים בנושא מתארים חדרים יפהפיים עם שלל חוברות פורנוגרפיות, וסרטים מאורגנים לפי נושאים ופטישים... בפועל מדובר בחדר קטן, עם ספה מטונפת ומכשיר די וי די שלא עובד, כשבחוץ גברים זרים צועקים לך " יש מישהו בפנים?"

עכשיו בחדר, מספר נשים בחלוקים , ולידן ניצבים גברים מבוישים עם שקיות חומות (כאות קלון לחורבות גבריותם) ומבט מושפל. הם לא מעיזים להביט אחד לשני בעיניים, בבחינת "שאף אחד לא ידע מה עשיתי שם".

ד"ר רבינוביץ קורא לי מקצה המסדרון ואני צועדת לעברו. "בהצלחה, גלית" הוא מכריז בקול, ואני בחשש לוחשת "תודה". מעלים אותי על כיסא הניתוח, אני מצייתת, תמיד מצייתת לרופאים. המרדים מזריק לי לוריד חומרים, מסיכת החמצן נוחתת עליי מלמעלה, ואני מתחילה להרגיש בנשימה את החומרים הכימיים מעקצצים, האויר הופך חריף- ואז כלום.

בערפילי התודעה שלי שומעת "שתי ביציות", וחושבת שזה לא אני. כי הרי היו לי 5 זקיקים. תמימה שכמותי. שוב ישנה. לא יודעת כמה זמן. הדבר הבא שאני זוכרת זה את חיים (אישי יקירי וגו') מביט בי, מחייך ואומר "התעוררת" והקלה על פניו.

אני מנסה להתרומם, ומרגישה כאב חד בשיפולי הבטן. במיטה לצדי מישהי בוכה וצועקת מכאבים. הרופא מבשר לה ששאבו לה 14 ביציות, ואפשר לתת לה משהו נגד כאבים.

אני לא מצליחה לקום, נשכבת חזרה. יש לי סחרחורת, ואני מבינה שזה מההרדמה. גם לחץ הדם עוד נמוך. האח מגיע אלי למיטה ושואל אם אני בסדר. "כואב לי, אפשר משהו נגד כאבים?" "אני לא מבין למה כואב לך, שאבו ממך רק 2 ביציות, אבל אני אביא לך אופטלגין".

אגרוף בבטן, אם כך זה נכון, זה לא היה חלום. אני שהצלחתי בכל מבחן, שהובלתי עד להצלחה כל פרויקט, אני התלמידה המצטיינת והעובדת העוד יותר מצטיינת, נכשלתי בלייצר מספיק ביציות, בעוד שהפרחה במיטה ליידי נשמעת כמו בית חרושת לייצור ביציות.

הוא חוזר, הפרופסור, בחיוך מרגיע (הוא קצת סבא רומני חביב) מסביר ששתי ביציות טובות נשאבו, לחזור הביתה לנוח יומיים, סט חדש של תרופות והורמונים, שאמורים להכין את הרחם שלי לקליטה. מחר הוא יתקשר להגיד אם התחוללה הפרייה ואם נזכה לשוב לבית החולים בעוד שלושה ימים ל"החזרת עוברים". "תנסי להירגע ולנוח".

שוב ה"להרגע ולנוח" הזה. ביני לביני חושבת שזה צריך להפוך לסלוגן הרשמי של טיפולי פוריות. רק איך אני אירגע? אני חוזרת הביתה כשהראש מוטרד בשאלה האם תתרחש או לא תתרחש הפרייה. ואין לי שום דרך להשפיע. כמובן שלא ישנה בלילה, רואה בעיני רוחי ביציות וזרעונים.

בבוקר די מוקדם הרופא שלי מתקשר ומודיע שהתחוללה הפרייה- יש עובר אחד. אני וחיים מתלהבים, איפה שהוא בעולם יש תוצר משולב של החומר הגנטי שלי והחומר הגנטי שלו. יצירה חדשה לחלוטין. פוטנציאל לעולם שלם, מיקרו ברייה. פעם ראשונה ב-17 שנים של זוגיות ושל ניסיונות כושלים, של אכזבות מידי חודש, פעם ראשונה נפתח צוהר לסיכוי.

יומיים אחרי, מתקבלת בחזרה במחלקה. האחיות לא נחמדות יותר מהפעם הקודמת, והכל מאוד קליני ולא אישי. הבעל והאלוף לצדי, ושנינו מתרגשים. יש עובר אחד – 8 תאים – שוב על הכיסא, רק שהפעם בהכרה מלאה כשחיים מחזיק את ידי. הרופא מתחיל בבדיקה ,אני מתכווצת כשאני נצבטת. נושכת שפתיים ומתקדמת, למרות אי הנוחות והכאב. מצד אחד הרופא מחדיר צינורית ארוכה ובתוכה מצלמה זעירה ומעלי עומדת אחות ומעבירה את מכשיר האולטראסאונד. העובר מוזרק לרחם, ההבנה נוחתת- אני בהריון. גם אם לזמן קצוב, בשבועיים הקרובים עד לבדיקת הבטא (בדיקת דם לגילוי היריון) אני בהריון.

ושוב ההנחיות האלו, להירגע. לנוח. איך אפשר לנוח כשאני כמו קפיץ? לא יכולה להכיל את ההתרגשות בתוכי מחד, ואת החרדה האיומה מאידך. מנסה לא לקוות ולא לחשוב על זה, ולא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מזה. בשלב הזה, לא סיפרנו לאף אחד, אז אין עם מי לדבר, או סתם לחלוק. סוגרת הכל בתוכי ומנסה לא להשתגע.

טיפולי הפוריות בארץ נמצאים במגמת עלייה מתמדת, בשנת 2013 דווח על 33,000 מחזורי טיפול, ב-2015 כ- 37,000 וב-2108 למעלה מ-40,000 מחזורים. רק לשם ההשוואה, באירופה הממוצע עומד על 1500 מחזורים ובארצות הברית כ-500.

שיעור הילודים כתוצאה מהפריות מבחנה בישראל עומד על 7,000 בשנה שהם כ-4.3% מסך הילודים, אבל למרות היקף התופעה והמספרים העצומים, לצערי, מערכת הבריאות, לא השכילה להבין את החיבור שבין הגוף לנפש.

בעבודתי המקצועית זכיתי ללוות לאורך שנים הורים לילדים בחינוך המיוחד. משלב האבחון הראשוני ועד להשמה במסגרת הנכונה. אני משתדלת להיות הגורם האנושי, שמזדהה ומביע אמפאתיה, שמסביר את התהליכים והאפשרויות, ותמיד שואלת "מה נשמע, איך את מרגישה?"

אנו הנשים הנמצאות בטיפולי פוריות, מרגישות כמו סך הורמונים, ביציות, עובי רירית הרחם - מזוקקות למספרים ואחוזים.

היה נכון ,בעיני, להוסיף אפשרות לשיחות עם עובדת סוציאלית. ניתן היה לארגן קבוצות תמיכה מסודרות לנשים ולגברים בטיפולי פוריות, קצת להפיג את הבדידות, להסיר את מעטה החשאיות וללמוד להתמודד עם תחושת הכישלון, והחרדה מהציפייה. לשוחח על מה עושים הטיפולים למערכת הזוגית? איך מתמודדים יחד? מה קורה לתשוקה המינית, ולדימוי הגוף של האישה? להתייחס אל הגברים מעבר להיותם תורמי זרע, ואולי רק אולי, אחוזי ההצלחה היו עולים- ומערכת הבריאות כל כך אוהבת אחוזים...

הסבב ההוא כמו כל ה-5 שאחריו נכשל. ופתאום בזמן שישבתי במכונית שלי, בסוף יום דיונים ארוך בעבודה, התייפחתי, והרגשתי איך פניי, לאט לאט, מתארכות. נזכרתי באותן נשים עם פנים ארוכות במסדרונות בית החולים אלישע.