יום כיפור עבור איציק רז הוא לא עוד יום מנוחה של צום וכפרה. בדיוק לפני 47 שנה, לחם רז במלחמה וניצח בגבורה כוח קומנדו מצרי תוך סיכון חיים ובלי לוותר על אף פצוע בשטח. על גבורתו ופועלו הוענק לו עיטור העוז. סיפורו של לוחם
כל שנה בהתקרב יום הכיפורים, או בתאריך האזרחי 6 לאוקטובר, אני שבה אל שדות הקרב של אותה מלחמה, או נכון יותר לאותם לוחמים עזי רוח שלחמו בגבורה תוך סיכון חייהם אך לא ויתרו, לא לעצמם ולא על חבריהם גם ברגעים קשים מנשוא, ויכלו לאויב. היום הם חיים בינינו כאחד האדם נוצרים בלבם את מה שעבר עליהם ומבכים את חבריהם שנותרו צעירים לעד. למרות הקושי רובם בנו משפחות לתפארת, והמשיכו במפעל הציוני של יהוד הגליל. הם תושבי כרמיאל ויישובי משגב , הם הגיבורים שלנו.
מלחמת יום הכיפורים הותירה פצע עמוק אצל הלוחמים שהקריבו את חייהם ונפשם למען מדינת ישראל. לימים אנו יודעים כי הקרבות הקשים הצילו את המדינה באחת מנקודות השפל של מלחמות ישראל. מסיפורו של רז ניתן ללמוד על סוג האנשים שצלחו את הקרב הנורא הזה.
שנים אחרי המלחמה שתפסה את ישראל לא מוכנה, חוזר איציק רז לאותו יום ארור שבו חייו השתנו. רז עדיין זוכר את הרגע שבו המתפללים נטשו את בתי הכנסת במהלך התפילות, כאשר הידיעה על הגיוס עוברת מפה לאוזן. איציק רז, מוותיקי כרמיאל, מהנדס, נשוי לענת, אב לארבעה וסב לעשרה נכדים חזר השבוע לזיכרונות מאותה מלחמה, שבה נאלץ, בין היתר, להילחם לבדו נגד 70 לוחמי קומנדו מצריים.
הפקודה היתה ברורה
את רז, בשמו המקורי יצחק רוזנגרטן, ובפי חבריו איסו, עולה חדש מאורוגוואי, תפסה הבשורה כשהוא במועדון של קיבוצו קבוץ אדמית שעל גבול הלבנון. למעשה הוא אפילו לא טרח להשיב לטלפון שצלצל בלי סוף, המכשיר היחיד, כמובן, באותם ימים, בהם עדיין לא היו טלפונים בבתי החברים.
הוא היה חייל בודד לכן היה בטוח שאף אחד לא מחפש אותו בערב יום הכיפורים. חברו שהשיב לצלצול הפתיע אותו כאשר אמר לו שדווקא אותו מחפשים. הפקודה מעבר לקו הייתה ברורה. בתוך כמה דקות הוא כבר היה בדרכו, בטרמפים לנקודת האיסוף בנהריה.
זו הייתה תחילתה של דרך אשר מאוחר יותר יתברר כי תשנה לגמרי את חייו של רז . גילוי נאות: איסו הוא חבר ילדות
איסו, תאר מה קרה מהרגע שבו עברת את שער הקיבוץ?
נסעתי בטרמפים לנקודת האיסוף בנהריה, ומשם לשדה דוב. תוך כדי המתנה והתארגנות כבר החלה המלחמה, ואחת לכמה דקות נחתו מטוסי הרקולס שהגיעו מהדרום ובתוכם הרוגים ופצועים. אנחנו סייענו בפינויים ובהמשך, כל מטוס כזה חזר לסיני כשהוא נושא בתוכו חיילים הממתינים בשדה לתורם להצטרף לקרבות. גם תורנו הגיע, חיילי גדוד 202. לאחר שנחתנו בשדה התעופה של רפידים, הוסענו באוטובוסים לאזור המתלה ומשם לכוון ראס סודר, כאשר משימתנו העיקרית היא 'ציד טנקים'.
רז ממשיך ומתאר: "אנחנו נענו לכוון מזרח-דרום-מזרח והתמקמנו בעמדת מגננה בציר המשימה כבר הייתה מתוכננת, שכן יום קודם לכן הונחתו באזור כוחות קומנדו מצריים מוסקים לצורך ביצוע חסימות בצירים העיקריים. למחרת היום יוצאת מחלקה 3 של פלוגה ד', ובה 26 לוחמים, בפקודו של סגן איתן בר זאב, סגן מפקד הפלוגה, לסיור בוקר על מנת לוודא שהציר נקי מאותם כוחות קומנדו שהונחתו יומיים לפני כן. אני ביקשתי להצטרף לכוח כחובש ולוחם. "בתוך ההתקדמות אנחנו מזהים עקבות של יחידה מצרית בשטח, אך המשכנו לנוע לכיוון הכניסה לוואדי סודר. למרות החשש מתנאי השטח, למעשה לא הייתה דרך חליפית, המשימה הייתה איתור ופגיעה באותם חיילים מצרים על מנת לנקות את השטח ולאפשר מעבר הכוחות".
.jpg?rnd=1190088315)
התקדמתם לתוך הוואדי כשאתם בעצם לא יודעים למה לצפות?
"בדיוק. בשעה 07:50 של 10 באוקטובר, היום הרביעי לפרוץ המלחמה, הכוח שלנו נכנס לוואדי סודר. תביני שהמקום הזה בסך הכל 20 מטר רוחב, ומכל צד יש תל בגובה של 300 מטרים. בשעה 08:00 נוצר המגע הראשון, צרורות, טילים ורימונים נורים לעברנו. השיירה, שכוללת ג'יפ ושלושה זחל"מים, נקלעת למקום ומיד משותקת. הזחל"מ שלי נפגע מפגז אר פי ג'י, הנהג נפצע קשה וגם אני חטפתי כמה רסיסים, אבל ידעתי שאני חייב לצאת משם, כך שקמתי, דילגתי מעל הנהג, וכדי לצאת הייתי חייב לעמוד עם רגל אחת על גב המושב ורגל על דופן הדלת. הצלחתי לקפוץ למרות שהנחיתה על הבולדר לא הייתה משהו, אז התחלתי לרוץ חמוש לרמה השמאלית. כשהגעתי למעלה נתקלתי בעמדה דו רובאית ראשונה, כך שלא הייתה ברירה חיסלתי את שני החיילים. אבל אז התברר לי שהמצרים פרושים בזוגות לאורך שתי הרמות, אם כי עדיין לא היה לי מושג כמה חיילים מונה כוח הקומנדו".
לוקח את הנשק מהאויב
בשלב הזה מוצא רז את אלי שרביט, לוחם שנפגע בעינו. רז חובש אותו ומוריד אותו לוואדי, למקום שהפך לנקודת איסוף לחיילים הפצועים. מיד לאחר מכן הוא מחליט לעלות שוב. בדרך הוא מזהה ששני החיילים המצרים הרוגים. הוא מצטייד גם ברובי הקלצ'ניקוב שלהם, והופך אחד מהם לנשקו האישי.
הקרב על החיים
מכאן מתחיל הקרב על חייו. תחת אש תופת הוא מצליח בנחישות לחלץ את מפקד הכוח איתן בר זאב. רז מעניק לו טיפול רפואי ומזהה פציעות של כניסה ויציאת כדור. באותו הרגע מתבהרת התמונה, ורז מבין שהוא עמוק בתוך קרב הישרדות ושחייהם של לוחמים נוספים בידיו.
רז: "לאחר שהנחתי את בר זאב עליתי שוב לתל 'לטפל' בחיילים מצרים שעדיין היו מחופרים בעמדה הדו רובאית הבאה, ומשם שוב לוואדי לאתר נפגעים מהכוח שלי. בשלב הזה אני מחלץ ומטפל במישל, החובש המחלקתי, שהוא גם חבר קרוב שלי, הוא קטוע יד שמאל, וגם אני עצמי חטפתי כדור בעקב. לאחר החילוץ פיניתי אותו לנקודת האיסוף. עכשיו ידעתי שאני חייב להגיע לג'יפ לטפל ברותם הנהג שהיה פצוע והוא מחוסר הכרה. לאחר טיפול בו, נשאתי אותו לנקודת האיסוף, ושוב עליתי לתל, גם הפעם איתרתי עמדות צליפה נוספות, אותן הייתי חייב לחסל.
"ירדתי אל שארית כוח החיילים של המחלקה, תפסתי את אחד החיילים ואמרתי לו שיעלה על הזחל"ם האחרון, ייצא ברוורס מהוואדי וייסע להזעיק כוח לוחם ופינוי. החייל אמר לי שאין לו אפילו רישיון נהיגה, אבל מאחר שהוא מושבניק אמרתי לו שזה כמו לנהוג על טרקטור. אחרי שהזחל"ם יצא לדרכו, נכנסתי לכלי השני בשיירה לחלץ תחמושת וציוד חבישה נוסף, כי בינתיים כבר כמעט לא נשאר לי כלום, שם אני מוצא את נגר, הקשר, הרוג. בהמשך חילצתי את לנקרי, חבשתי אותו, כי כדור חדר לזרועו השמאלית, פיניתי גם אותו לעמדת איסוף הפצועים ואז שוב לתל לתקוף עמדות דו רובאיות".
לא מוותר על האקשן
כעבור כשש שעות מתחילת האירוע מגיע כוח חילוץ, תחילה של השריון, שגם כן נפגע מאש המצרים ובכלל זה סגן מפקד המחלקה. לאחר הטיפול בהם מגיע כוח החילוץ של הפלוגה. הם מסתערים על שארית כוח הקומנדו, ובתוך כך הם מונים את מספרם של חיילי האויב.
כוח של מחלקה 3 מונה כעת: 10 הרוגים, 11 פצועים קשה עד בינוני, 3 פצועים קל בכללם רז, 2 לוחמים נעדרים.
.JPG?rnd=1201016096)
בתמונה: איציק רז
בשלב זה כבר ידעתם כמה מצרים יש מולכם?
"סריקת חיילי הקומנדו מגלה 70 הרוגים. אחד החיילים שלהם נשבה על ידינו בשלב מוקדם יותר, הוא ישב כפות בעמדת הפינוי ותחילה לא רצה לגלות לנו מה מספרם, אך בשלב הזה הוא כבר 'זימר' ואמר שהם היו 140, רק שמחציתם ברחו תוך כדי הלחימה".
בנקודה זאת התברר כי מתחילת הקרב ועד לסיומו רז נלחם, חילץ וטיפל בנפגעים לבד. הוא קיבל טיפול רפואי לאחר שפונה לתאג"ד עם חייליו, ומיד שב לפלוגה להמשך הלחימה, או כהגדרתו: "מה? אני אפסיד את האקשן?".
בימים של אחרי המלחמה הומלץ רז לקבלת עיטור על ידי מפקד הפלוגה אודי מוסל ומפקד הגדוד אסף חפץ.
על מעשיו הוענק לו עיטור העוז בו נכתב: "סמ"ר רוזנגרטן יצחק גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש, ביום 10 באוקטובר 1973 נפגע קשה, בוואדי סודר, הכוח שסמ"ר יצחק רוזנגרטן שימש בו חובש. בכל משך הקרב, על אף האש הכבדה, עסק סמ"ר רוזנגרטן בחילוץ הנפגעים, בחבישתם ובעידודם. בהעדר כמות מספקת של חומרי חבישה, אלתר חומרים מלבני החיילים והצליח לתת לכל הפצועים טיפול רפואי מעולה. כשפחת מספר הלוחמים, לא היסס גם הוא להילחם, וכך החזיק מעמד ארבע שעות, כשהוא נלחם ומטפל בפצועים, עד שהגיעה התגבורת.
במעשיו אלה גילה אומץ לב רב, קור רוח, תושייה דבקות למשימה. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז".
