ורד מספרת על אביה, מנחם פסטרנק ז"ל ניצול שואה, על סבים שלו, דודים ומשפחה קרובה אשר ניספו כולם בשואה.
אביה, ניצל בנס ונישאר לספר את הסיפורים.
ניצולי שואה מחולקים אולי לשתי קבוצות:
האחת שמעדיפה לא לדבר על השואה, רק לא להיזכר בכאב.
והקבוצה השנייה, שמבקשת לדבר ולספר לכל מי שרק מבקש.
אביה של ורד לא חסך בסיפורים הכואבים, העצובים, המזעזעים.
בן 83 היה מנחם ז"ל כאשר ניפטר, הילד בן ה- 6 מרומניה שזוכר זוועות.
זוכר שמשפחתו נלקחה בשלג למחנה עבודה, הם צעדו למרחקים ארוכים, הגרמנים ליוו אותם על הסוסים וירו בכל מי שנפל.
מנחם נלקח על הידיים של אביו וזכר לספר על מראות הגוויות שראה בדרך.
בהגיעם למחנה העבודה, לא ניתן להם אוכל, בלילה כדי לשרוד קטפו ואכלו את העלים ומצצו את הטל מהם.
בעיירה בה גרו, היה זוג שהבריח להם אוכל ועזר להם לשרוד, שמו של הגבר היה בוקה.
לפני שהם ברחו ממחנה העבודה, בוקה השאיר להם תמונה שלו, של אשתו ושל הבן וכתב עליה מאחור ברומנית.
"אם לא תזכור אותי, זכור את הצל שלי" עד היום התמונה קיימת.
בשנת 1979, לפני כ-42 שנים, בטיול שורשים פגשה ורד, הוריה ודודיה את בוקה כשהתמונה בידם.
מנחם הצליח לסגור מעגל טרם ניפטר.
כשהנכדה של מנחם, הבת של ורד נסעה לטיול שורשים לפולין, צילמה מזוודה עם שם המשפחה שלהם.
לזכור ולא לשכוח.
.jpg)
