"זאת תמיד שמחה שמהולה בקצת עצב"

מאי רוטשטיין, בת ,25 ילידת כרמיאל קיבלה אתמול את דרגת הסרן במסגרת שירותה כקצינה ביחידת דובר צה״ל.

ללא ספק גאווה כרמיאלית.

לצערנו, אימה רות ז"ל לא כאן כדי לחגוג איתנו את הגאווה.

מאי קיבלה דרגת סרן יום לפני 5 שנים למות אימה.

למי שזוכר, לפני 5 שנים הייתה תאונה מזעזעת בכיכר הבאר כשאוטובוס התנגש בהולכת רגל.

אימה לא שרדה את התאונה ומשפחתה האמיצה החליטו לתרום את איבריה.

ההחלטה הזו הצילה חיים של 4 אנשים.

היה מאוד חשוב לי לכתוב את הכתבה הזו כי מאי בעיניי מעוררת השראה!

זה סיפור על ילדה בת 20 שביום אחד חזרה הביתה, לבית בלי אמא- בלי שום הכנה מוקדמת.

ביום בהיר אחד פתאום אין אמא, אין את החום של אמא, את הבישולים, את הכביסות, את השיחות, פתאום לדאוג ולטפל בשתי אחיות קטנות וגם באבא.

עם כל הקושי מאי המשיכה עם החיים, יצאה לקורס קצינים ולא נתנה לחיים להביס אותה.

זה סיפור קורע לב על ילדה שבלילה אחד החיים שלה מתהפכים.

מאי ספרי לי על יום הבשורה.

את היית חיילת, איך קיבלת את הבשורה?

זה היה ביום שלישי, אמצע השבוע.

שירתתי בת"א והייתי חוזרת רק בסופי השבוע הביתה, אך משום מה באותו היום ממש התעקשתי לחזור הביתה והודעתי לאמא ואבא שאגיע לקראת הערב.

במהלך הנסיעה לכרמיאל ניסיתי ליצור קשר עם אמא כדי שתכין לי משהו לאכול והיא לא ענתה.

בסביבות השעה 22:00 אבא אסף אותי מהתחנה המרכזית וסיפרתי לו שאמא לא זמינה, הוא בתגובה אמר שהיא הלכה בלי הפלאפון ברגל לספרית שגרה לידנו ומשום מה לוקח לה יותר זמן מהרגיל...

באותו הזמן לא ידענו שאמא עברה תאונה שעה וחצי לפני.

הצעתי לו שנעבור בדרך בה היא הולכת, בטח היא התעכבה או עצרה לדבר עם מישהו.

נסענו לאזור שבו היא הייתה אמורה ללכת כשבדרך אבא נזכר כשהוא ראה מבזק ב-YNET על הולכת רגל בשנות ה-40 שנפגעה בתאונת דרכים בכרמיאל.

כשהגענו לאזור "כיכר הבאר" ראינו הרבה משטרות ואוטובוס באמצע הכיכר והבנו שהייתה תאונה באזור.

אבא אמר לי להישאר ברכב וירד לראות מה קורה.

כמה רגעים אחרי זה הוא זיהה את הנעליים של אמא על הכביש.

אחרי כמה זמן הבנו שזו אמא ושהיא פונתה במצב אנוש לבית חולים נהריה.

מאותו רגע היינו שלושה ימים לצידה של אמא בבית החולים כשבסופם הודיעו לנו שאמא נמצאת במצב של מוות מוחי.

אימוש נפטרה ביום חמישי בערב לאחר שהחלטנו כמשפחה לתרום את איבריה ולהציל את חייהם של אחרים, כמו שהיא הייתה רוצה.

את הקורס התחלת דווקא בשנת אבל, כשלושה חודשים לאחר פטירת אימך .

מאיפה מצאת את הכוחות?

ראשית- מהמשפחה.

המשפחה ממש תמכה ודחפה אותי לא לוותר ולהתקדם בצבא.

כל המשפחה תמיד ידעה שאני שואפת להצליח ואני אוהבת את היחידה ואת מה שאני עושה בצבא.

אבא תמיד דחף והזכיר לי שאמא מאוד רצתה שאגשים את חלומותיי ואגשים את עצמי, הן בצבא והן בחיים בכלל.

בנוסף, המפקדים שלי ובייחוד מאיה, המפקדת הישירה שלי, מאוד תמכה, הכילה דחפה ולא ויתרה לי.

יותר מזה- אני מרגישה שהצבא סוג של הציל אותי.

תמיד חשבתי וכאבתי את האבדה של אמא שלי אבל הצבא מאוד עזר לי להישאר בתנועה .

עוד דבר שהיה לי חשוב להעביר היה את נושא תרומות איברים – השתדלתי בכל המסגרות בהן השתתפתי להעביר הרצאות ולהעלות את המודעות בנושא.

אין לי מושג איפה הייתי היום אם המשפחה, החברים ובעיקר הצבא לא היו מחזקים אותי ותומכים בי בתקופה הקשה בחיי.

לא הייתי מגיעה עד לאן שהגעתי היום, בזכותם לא הרמתי ידיים .

אמא תמיד מלווה אותי ואני תמיד חושבת עליה.

בימים הראשונים בצבא היה לי לא קל להסתגל, לשמוע שיחות חולין של חברות שעל הדרך מספרות איך שתו קפה עם אמא ואני- ליבי נמחץ וכואב.

עם כל הכאב בחרתי להמשיך ולהתקדם עם המטרות והשאיפות שהיו לי לפני האבל, לגרום לאימי גאווה אפילו שהיא כבר המשיכה הלאה.

אחרי הקורס קצינים עשיתי השלמת קצונה של דובר צה"ל ובסיומם מילאתי שורת תפקידים ביחידה.

תמיד התחשבו בי והיה להם חשוב שאצליח לצד ההבנה שהמצב הוא אחר ושונה בגלל אמא .

אני הבכורה והיה לי גם בית ,אבא ושתי אחיות לדאוג להם.

כל הכבוד! קיבלת אתמול דרגה, מה השאיפות לעתיד?

היום אני בתוכנית לימודים דרך הצבא, אני חוזרת עוד שנה לתפקידים בדובר צה"ל .

בדרך כלל לא נותנים יותר משנה אבל קיבלתי כבר שנה שניה לימודים על חשבון הצבא.

כרגע אני סטודנטית באוניברסיטת באר שבע לתקשורת פוליטיקה וממשל.

איך את והמשפחה מתמודדים עם ראש השנה ?

כל חג הוא קשה בלעדי אמא, כל אירוע שמחה הוא קשה בלי אמא.

מנסים להיות חזקים בשביל המשפחה ושומרים על איחוד כמו שאמא תמיד דאגה שניהיה כולם יחד.

לסיום, ספרי/שתפי במשהו על אמא שהיית רוצה שאנשים ידעו ויזכרו.

אימוש שלי הייתה הבן אדם עם הלב הכי גדול שאני מכירה!

תמיד ידעה לתת, לתרום, להיות מעורבת במה שאפשר.

לדוגמא, תמיד כשהייתה באה לאסוף אותי מהרכבת אני זוכרת שהיא הייתה אוספת עוד חיילים שחוזרים לכרמיאל ומציעה להם טרמפ.

תמיד מתנדבת להכין ולעשות והכל תמיד עם חיוך גדול, שמחת חיים כזאת.

הילה של אופטימיות ואהבה שתמיד הקיפה אותה.

תמיד שהייתי מתקשרת להתייעץ איתה, הייתה חולקת את פנינות החוכמה שלה.

עד היום כשאני מתלבטת, אני מנסה לחשוב עם עצמי מה אמא הייתה אומרת.

מה שהכי חסר לי זה החיבוק שלה, הקול שלה, הריח שלה ובעיקר השיחות שלנו כל יום ב-8 בבוקר.