סיפורם של חיה ומנוח.
זה בדיוק מה שקרה למנוח ולחיה שמלץ מהיישוב מכמנים, שבשנים 2007 עד 2010 ניהלו את "הבית החם" בהודו. במשך 3 שנים הם היוו מרכז מידע למטיילים הישראלים בתחילה במנאלי ואחר כך בגואה, ובד בבד איתרו חבר'ה שנפלו חזק לזרועות הסמים, וניסו להציל אותם.
הצגנו את השאלה לחיה שמלץ: "איך מוותרים על הקביעות ועושים צעד ענק כזה?"
"למנוח זה היה צעד טבעי. שנים רבות הוא היה בצבא קבע, מקום בו כל שנתיים-שלוש אתה מחליף תפקיד. אחר כך באו למעלה מ-10 שנים במועצה המקומית כפר ורדים, שבסיומם הוא הרגיש שיש לו צורך דחוף בשינוי. הוא היה כמו חץ מתוח רגע לפני השילוח. הוא היה מוכן לשינוי מהותי בכל נימי גופו".
אחרי שמנוח הגיע לרעיון של נסיעה להודו להקמת "הבית החם" על מנת להחזיר לארץ חבר'ה שנפגעו מסמים לצורך שיקומם וניקויים מסמים ב"כפר איזון", הוא הציג את הרעיון לחיה, שלא התלהבה ממנו – וזאת בלשון המעטה!
"הפרידה מהחיים המוכרים ומהקביעות הצטרפו לחשש מהלא נודע. כאן, בארץ, הפרידה משמעותה היתה עזיבה מאחור של ילדה, דולב, בסוף כיתה ו', בת יפעת שעבדה וגרה בעפולה והיתה חייבת לחזור הביתה כדי להיות עם אחותה, בת חיילת שהיתה צריכה לקחת על עצמה את התמיכה באמא שלי שכבר לא היתה במייטבה ואחר כך הסתבר שחלתה באלצהיימר, ובן שנולד לו לא מזמן תינוק. אם לא די בקושי העצום בפרידה מכל המשפחה, היה עלי גם להתפטר משני מקומות עבודה, ובתוך שישה שבועות לעשות חפיפה בשניהם!"
חיה הסכימה ללכת עם מנוח לפגישות הראשוניות, עם כי ללא התלהבות יתרה, אבל כבר בשלב הראיונות לקראת הנסיעה לא היססה חיה לאמר שאם דברים לא יסתדרו בהודו היא תעלה על המטוס הראשון ותחזור הביתה!
"כשהגענו למנאלי, שנמצאת בהרי ההימאליה, אחרי טיסה מהארץ ועוד 14 שעות נסיעה במכונית" מספרת חיה "חכתה לנו ארוחת ערב ביתית ישראלית של שניצל וצ'יפס. זה היה הזוי. נרדמנו באותו לילה במהירות עצומה, אבל אחרי כשעתיים התעוררתי והבטתי מהחלון. ראיתי חללית! אורות במעגל ענק ועשן עצום. חיכיתי שהיא תנחת אבל זה לא קרה. חזרתי למיטה ונרדמתי. רק כשקמתי בבוקר גיליתי שבעצם ראיתי מלון גדול שביצבץ בין עננים. ההזיה לא היתה מוחלטת!".
"איך העזת לעשות צעד ענק כזה?" הקשיתי ושאלתי את חיה, והיא ענתה: "במקור העזתי לעשות את זה כי לא רציתי לגרום לפירוק של מערכת משפחתית, בהנחה שאם אתן לזה צ'אנס ואהיה שם חודש ואראה שזה ממש לא מתאים לי – אקום ואגיד "פוס! שברו את הכלים!" אבל לפחות אדע שניסיתי.
בדיעבד הסתבר שאלה היו החלטות של כוח: הן נתנו לי המון תובנות חדשות ופתחו הרבה אפשרויות של התנתקות מכל חיי היום יום בארץ ולתת לעצמי להיות בהודו ורק שם! מובן שזה לא היה בדיוק כך: בארץ היתה מלחמת לבנון השניה, והדייה הגיעו גם אלינו. כך, למשל, שלושה חודשים אחרי שהגענו להודו, ביולי 2006, היתה אלינו פניה מהקונסוליה הישראלית לאתר את גדי גולדווסר, אחיו של אהוד גולדווסר ז"ל, חייל מילואים מנהריה שנחטף על ידי החיזבאללה.
ההחלטה של "תמות נפשי עם פלישתים", כלומר: אני אקפוץ למים העמוקים ואראה מה יקרה – נתנה לי עוצמה! הקטע של ההישרדות קיבל חשיבות אחרת. חיינו במקום בו מזג האוויר משתנה מקיצוניות אחת לשניה, הדרכים נבנות מחדש בכל עונה והן תמיד צרות ומסוכנות, וכבר מהנסיעה הראשונה היתה תחושה שבכל רגע סיפור חיי עלול להגיע לקיצו. אבל גיליתי שבמקום פחד קיבלתי על עצמי להנות מהרגע ולקבל בשלווה את מה שנגזר עלי לעבור."
והילדים? המשפחה בארץ?
"דולב בת ה-12 הגיעה לביקור 3 חודשים אחרי שנסענו להודו, ונשארה איתנו! היא הפכה לדמות מאוד חשובה בעבודה שלנו, והרבה מהצעירים מצאו בה אוזן קשבת, ורק דרכה הצלחנו ליצור איתם קשר!
אחרי חצי שנה הגענו לביקור מולדת והתחושה היתה שעמדנו למשפט של הילדים. זה היה הקטע הכי קשה! הבנו מהם שהם מרגישים ששמנו אותם במקום משני, שקבלנו את ההחלטה משום שהם כבר לא במקום הראשון! זה היה קשה מאוד! לא יכולנו להגיד להם שהרגשנו שהם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, שאנחנו סומכים עליהם שיש להם את הכוחות הללו – כי הם לא היו פנויים לשמוע זאת!"
מתי הרגשת שהארעיות כבר לא מעיקה עליך?
"מרגע שהגעתי להודו לא היתה לי תחושה של ארעיות. מהר מאוד התרגלתי למגורים בדירה, למטבח ב"הבית החם" שהיה משותף לי ולכל האורחים שלנו. כשהגיעה המטיילת הראשונה שאיבדה את כל המסמכים שלה כבר תיפקדתי במאה אחוזים והבנתי שיש לי תחושה של קביעות בפרויקט! המיטה שלי היא המיטה שלי והבית שלי הוא הבית שלי – ואני כאן בשביל להישאר!"
"הבית החם" שהפעילו חיה ומנוח שמלץ היה מרכז למטיילים הישראלים, מקום בו קבלו מידע בענייני מזון, בריאות ואדמיניסטרציה, בנוסף לתפקיד המקורי שלהם כמצילי מטיילים שנפגעו מסמים. על מנת לקרוא את כל הסיפור של הבית המופלא הזה, היכנסו ליומנו של מנוח שמלץ: http://shmaltz.info/?page_id=8.
סיפורם של המטיילים
מה גורם לישראלים כה רבים לוותר על הקבוע בחייהם לטובת משהו ארעי ובלתי נודע כמו המדינה הענקית הודו על מגוון האקלים והתרבות שבה? האם הם מחפשים את הארעיות במודע?
"לא" אומרת חיה "הם לא באים להודו כדי לחפש את הארעיות אלא כדי לחפש את עצמם, את התרבות האחרת, את החוויות השונות כל כך מחייהם בישראל. פעמים רבות שאלתי את המטיילים איך הם הגיעו להחלטה לטייל בהודו והתשובות נעו על הציר שבקצהו האחד נמצאים אלה שתיכננו את הטיול במשך שנים רבות, חקרו ולמדו ובדקו את הנושא לעומק, ובקצהו השני נמצאים אלה שחברים קראו להם להצטרף לטיול להודו ותוך שבועות בודדים כבר היתה להם ביד ויזה והם היו על המטוס!
צעירים רבים אומרים שנמאס להם מהמסגרת הקבועה בה היו עד כה: מוסדות החינוך מגיל 3 ועד 18 ואחר כך המסגרת הצבאית. הם רוצים לגלות מי הם ומה הם יכולים לעשות כשאין מישהו אחר שאומר להם מה לעשות. זה החיפוש האולטימטיבי אחרי "מי אני בעצמי". אלה, למשל, יכולים להגיד לך שיפגשו אותך בבוקר אבל לא יתחייבו על השעה כי הם רוצים לקום מתי שבא להם...
לא רק צעירים מגיעים להודו אלא גם זוגות עם ילדים ואפילו משפחות של שלושה דורות. כאן בדרך כלל אחד מבני הזוג הוא או גמלאי או שפוטר מעבודתו, ואם בן הזוג השני יכול להסתדר, למשל, עם עבודה דרך האינטרנט הם אורזים את הילדים ויוצאים לטיול עם מכונית שכורה, עם אוטובוס שכור או בתחבורה ציבורית.
אורך השהיה של המטיילים הישראלים נובע בעיקר מהתקציב: הם מוכנים לשהות בתנאים מינימליים כדוגמת שינה על רצפה כך שההוצאות היומיות שלהם יגיעו ל-100 ש"ח סה"כ. אבל הנסיעות הן יקרות ולכן הם מחשבים את המקומות בהם יהיו על מנת שהתקציב יספיק לזמן המירבי האפשרי. רובם רוצים להכיר את התרבות ההודית ונודדים בין מקומות שונים כדי לחוות מגוון של תרבויות. גם מזג האוויר משחק תפקיד חשוב בנדידת הישראלים: כשבהרי ההימאליה קר ויורד שלג הם נודדים, למשל, לחופי הים בגואה כי שם חם. גורם נוסף הוא הסמים: כשבאזור ההימאליה הקנביס נקטף הם נודדים לשם כדי לקנות אותו ואחר כך הם נודדים לגואה כדי למכור אותו.
הישראלים אוהבים לחיות בקהילות משל עצמם, ובכל מקום שהם מגיעים אליו הם יוצרים חיים קהילתיים. הם אפילו הקימו בגואה גן ילדים ישראלי לילדים בני 3 עד 7, שהמטיילים הקימו והפעילו לטובת עצמם. ילדים היו מגיעים לחודש-חודשיים ואז ממשיכים לנדוד עם הוריהם.
יש ישראלים שמאסו בקהילתיות הזאת והם נודדים עם קבוצות של מטיילים מארצות שונות בעולם. פגשתי בחורה כזאת, שספרה לי שלכל אחד מבני הקבוצה יש תפקיד משלו, והתפקיד שלה הוא בכל מקום שהם מגיעים אליו ליצור קשרים עם הקהילה הישראלית המקומית, ולקבל ממנה את מירב המידע לגבי האזור.
החזרה לארץ לא תמיד קלה: יש כאלה שמאסו בנדודים, יש כאלה שנגמר להם הכסף או שנגמר הזמן הקצוב שקבעו לעצמם לטיול. תמיד יש קושי בחזרה למסגרת המסודרת של החיים בארץ. אחרים, לצערנו, חוזרים או מוחזרים לארץ אחרי שאיבדו שליטה על חייהם עקב ההסתבכות עם הסמים".
איך היתה החזרה שלכם לשגרה?
"החזרה לארץ היתה מאוד קשה" מעידה חיה. "לקח המון זמן להסתגל: במקום ללכת לקניות ברגל בתחושת סתלבט, צריך היה להתרגל לסדר יום אחר, פחות כייפי.
החזרה לא היתה מתוכננת והבית שלנו היה מושכר. כך מצאנו את עצמנו נודדים במשך חצי שנה בין בתיהם של בני משפחה שונים.
מבחינת מקום עבודה - מקום העבודה שלי לא התפנה אלא לאחר מספר שנים. היום מנוח יצא לגמלאות ומתנדב בכל מיני מקומות.
הקביעות חזרה לחיינו ולחיי בני המשפחה."
זה בדיוק מה שקרה למנוח ולחיה שמלץ מהיישוב מכמנים, שבשנים 2007 עד 2010 ניהלו את "הבית החם" בהודו. במשך 3 שנים הם היוו מרכז מידע למטיילים הישראלים בתחילה במנאלי ואחר כך בגואה, ובד בבד איתרו חבר'ה שנפלו חזק לזרועות הסמים, וניסו להציל אותם.
הצגנו את השאלה לחיה שמלץ: "איך מוותרים על הקביעות ועושים צעד ענק כזה?"
"למנוח זה היה צעד טבעי. שנים רבות הוא היה בצבא קבע, מקום בו כל שנתיים-שלוש אתה מחליף תפקיד. אחר כך באו למעלה מ-10 שנים במועצה המקומית כפר ורדים, שבסיומם הוא הרגיש שיש לו צורך דחוף בשינוי. הוא היה כמו חץ מתוח רגע לפני השילוח. הוא היה מוכן לשינוי מהותי בכל נימי גופו".
אחרי שמנוח הגיע לרעיון של נסיעה להודו להקמת "הבית החם" על מנת להחזיר לארץ חבר'ה שנפגעו מסמים לצורך שיקומם וניקויים מסמים ב"כפר איזון", הוא הציג את הרעיון לחיה, שלא התלהבה ממנו – וזאת בלשון המעטה!
"הפרידה מהחיים המוכרים ומהקביעות הצטרפו לחשש מהלא נודע. כאן, בארץ, הפרידה משמעותה היתה עזיבה מאחור של ילדה, דולב, בסוף כיתה ו', בת יפעת שעבדה וגרה בעפולה והיתה חייבת לחזור הביתה כדי להיות עם אחותה, בת חיילת שהיתה צריכה לקחת על עצמה את התמיכה באמא שלי שכבר לא היתה במייטבה ואחר כך הסתבר שחלתה באלצהיימר, ובן שנולד לו לא מזמן תינוק. אם לא די בקושי העצום בפרידה מכל המשפחה, היה עלי גם להתפטר משני מקומות עבודה, ובתוך שישה שבועות לעשות חפיפה בשניהם!"
חיה הסכימה ללכת עם מנוח לפגישות הראשוניות, עם כי ללא התלהבות יתרה, אבל כבר בשלב הראיונות לקראת הנסיעה לא היססה חיה לאמר שאם דברים לא יסתדרו בהודו היא תעלה על המטוס הראשון ותחזור הביתה!
"כשהגענו למנאלי, שנמצאת בהרי ההימאליה, אחרי טיסה מהארץ ועוד 14 שעות נסיעה במכונית" מספרת חיה "חכתה לנו ארוחת ערב ביתית ישראלית של שניצל וצ'יפס. זה היה הזוי. נרדמנו באותו לילה במהירות עצומה, אבל אחרי כשעתיים התעוררתי והבטתי מהחלון. ראיתי חללית! אורות במעגל ענק ועשן עצום. חיכיתי שהיא תנחת אבל זה לא קרה. חזרתי למיטה ונרדמתי. רק כשקמתי בבוקר גיליתי שבעצם ראיתי מלון גדול שביצבץ בין עננים. ההזיה לא היתה מוחלטת!".
"איך העזת לעשות צעד ענק כזה?" הקשיתי ושאלתי את חיה, והיא ענתה: "במקור העזתי לעשות את זה כי לא רציתי לגרום לפירוק של מערכת משפחתית, בהנחה שאם אתן לזה צ'אנס ואהיה שם חודש ואראה שזה ממש לא מתאים לי – אקום ואגיד "פוס! שברו את הכלים!" אבל לפחות אדע שניסיתי.
בדיעבד הסתבר שאלה היו החלטות של כוח: הן נתנו לי המון תובנות חדשות ופתחו הרבה אפשרויות של התנתקות מכל חיי היום יום בארץ ולתת לעצמי להיות בהודו ורק שם! מובן שזה לא היה בדיוק כך: בארץ היתה מלחמת לבנון השניה, והדייה הגיעו גם אלינו. כך, למשל, שלושה חודשים אחרי שהגענו להודו, ביולי 2006, היתה אלינו פניה מהקונסוליה הישראלית לאתר את גדי גולדווסר, אחיו של אהוד גולדווסר ז"ל, חייל מילואים מנהריה שנחטף על ידי החיזבאללה.
ההחלטה של "תמות נפשי עם פלישתים", כלומר: אני אקפוץ למים העמוקים ואראה מה יקרה – נתנה לי עוצמה! הקטע של ההישרדות קיבל חשיבות אחרת. חיינו במקום בו מזג האוויר משתנה מקיצוניות אחת לשניה, הדרכים נבנות מחדש בכל עונה והן תמיד צרות ומסוכנות, וכבר מהנסיעה הראשונה היתה תחושה שבכל רגע סיפור חיי עלול להגיע לקיצו. אבל גיליתי שבמקום פחד קיבלתי על עצמי להנות מהרגע ולקבל בשלווה את מה שנגזר עלי לעבור."
והילדים? המשפחה בארץ?
"דולב בת ה-12 הגיעה לביקור 3 חודשים אחרי שנסענו להודו, ונשארה איתנו! היא הפכה לדמות מאוד חשובה בעבודה שלנו, והרבה מהצעירים מצאו בה אוזן קשבת, ורק דרכה הצלחנו ליצור איתם קשר!
אחרי חצי שנה הגענו לביקור מולדת והתחושה היתה שעמדנו למשפט של הילדים. זה היה הקטע הכי קשה! הבנו מהם שהם מרגישים ששמנו אותם במקום משני, שקבלנו את ההחלטה משום שהם כבר לא במקום הראשון! זה היה קשה מאוד! לא יכולנו להגיד להם שהרגשנו שהם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, שאנחנו סומכים עליהם שיש להם את הכוחות הללו – כי הם לא היו פנויים לשמוע זאת!"
מתי הרגשת שהארעיות כבר לא מעיקה עליך?
"מרגע שהגעתי להודו לא היתה לי תחושה של ארעיות. מהר מאוד התרגלתי למגורים בדירה, למטבח ב"הבית החם" שהיה משותף לי ולכל האורחים שלנו. כשהגיעה המטיילת הראשונה שאיבדה את כל המסמכים שלה כבר תיפקדתי במאה אחוזים והבנתי שיש לי תחושה של קביעות בפרויקט! המיטה שלי היא המיטה שלי והבית שלי הוא הבית שלי – ואני כאן בשביל להישאר!"
"הבית החם" שהפעילו חיה ומנוח שמלץ היה מרכז למטיילים הישראלים, מקום בו קבלו מידע בענייני מזון, בריאות ואדמיניסטרציה, בנוסף לתפקיד המקורי שלהם כמצילי מטיילים שנפגעו מסמים. על מנת לקרוא את כל הסיפור של הבית המופלא הזה, היכנסו ליומנו של מנוח שמלץ: http://shmaltz.info/?page_id=8.
סיפורם של המטיילים
מה גורם לישראלים כה רבים לוותר על הקבוע בחייהם לטובת משהו ארעי ובלתי נודע כמו המדינה הענקית הודו על מגוון האקלים והתרבות שבה? האם הם מחפשים את הארעיות במודע?
"לא" אומרת חיה "הם לא באים להודו כדי לחפש את הארעיות אלא כדי לחפש את עצמם, את התרבות האחרת, את החוויות השונות כל כך מחייהם בישראל. פעמים רבות שאלתי את המטיילים איך הם הגיעו להחלטה לטייל בהודו והתשובות נעו על הציר שבקצהו האחד נמצאים אלה שתיכננו את הטיול במשך שנים רבות, חקרו ולמדו ובדקו את הנושא לעומק, ובקצהו השני נמצאים אלה שחברים קראו להם להצטרף לטיול להודו ותוך שבועות בודדים כבר היתה להם ביד ויזה והם היו על המטוס!
צעירים רבים אומרים שנמאס להם מהמסגרת הקבועה בה היו עד כה: מוסדות החינוך מגיל 3 ועד 18 ואחר כך המסגרת הצבאית. הם רוצים לגלות מי הם ומה הם יכולים לעשות כשאין מישהו אחר שאומר להם מה לעשות. זה החיפוש האולטימטיבי אחרי "מי אני בעצמי". אלה, למשל, יכולים להגיד לך שיפגשו אותך בבוקר אבל לא יתחייבו על השעה כי הם רוצים לקום מתי שבא להם...
לא רק צעירים מגיעים להודו אלא גם זוגות עם ילדים ואפילו משפחות של שלושה דורות. כאן בדרך כלל אחד מבני הזוג הוא או גמלאי או שפוטר מעבודתו, ואם בן הזוג השני יכול להסתדר, למשל, עם עבודה דרך האינטרנט הם אורזים את הילדים ויוצאים לטיול עם מכונית שכורה, עם אוטובוס שכור או בתחבורה ציבורית.
אורך השהיה של המטיילים הישראלים נובע בעיקר מהתקציב: הם מוכנים לשהות בתנאים מינימליים כדוגמת שינה על רצפה כך שההוצאות היומיות שלהם יגיעו ל-100 ש"ח סה"כ. אבל הנסיעות הן יקרות ולכן הם מחשבים את המקומות בהם יהיו על מנת שהתקציב יספיק לזמן המירבי האפשרי. רובם רוצים להכיר את התרבות ההודית ונודדים בין מקומות שונים כדי לחוות מגוון של תרבויות. גם מזג האוויר משחק תפקיד חשוב בנדידת הישראלים: כשבהרי ההימאליה קר ויורד שלג הם נודדים, למשל, לחופי הים בגואה כי שם חם. גורם נוסף הוא הסמים: כשבאזור ההימאליה הקנביס נקטף הם נודדים לשם כדי לקנות אותו ואחר כך הם נודדים לגואה כדי למכור אותו.
הישראלים אוהבים לחיות בקהילות משל עצמם, ובכל מקום שהם מגיעים אליו הם יוצרים חיים קהילתיים. הם אפילו הקימו בגואה גן ילדים ישראלי לילדים בני 3 עד 7, שהמטיילים הקימו והפעילו לטובת עצמם. ילדים היו מגיעים לחודש-חודשיים ואז ממשיכים לנדוד עם הוריהם.
יש ישראלים שמאסו בקהילתיות הזאת והם נודדים עם קבוצות של מטיילים מארצות שונות בעולם. פגשתי בחורה כזאת, שספרה לי שלכל אחד מבני הקבוצה יש תפקיד משלו, והתפקיד שלה הוא בכל מקום שהם מגיעים אליו ליצור קשרים עם הקהילה הישראלית המקומית, ולקבל ממנה את מירב המידע לגבי האזור.
החזרה לארץ לא תמיד קלה: יש כאלה שמאסו בנדודים, יש כאלה שנגמר להם הכסף או שנגמר הזמן הקצוב שקבעו לעצמם לטיול. תמיד יש קושי בחזרה למסגרת המסודרת של החיים בארץ. אחרים, לצערנו, חוזרים או מוחזרים לארץ אחרי שאיבדו שליטה על חייהם עקב ההסתבכות עם הסמים".
איך היתה החזרה שלכם לשגרה?
"החזרה לארץ היתה מאוד קשה" מעידה חיה. "לקח המון זמן להסתגל: במקום ללכת לקניות ברגל בתחושת סתלבט, צריך היה להתרגל לסדר יום אחר, פחות כייפי.
החזרה לא היתה מתוכננת והבית שלנו היה מושכר. כך מצאנו את עצמנו נודדים במשך חצי שנה בין בתיהם של בני משפחה שונים.
מבחינת מקום עבודה - מקום העבודה שלי לא התפנה אלא לאחר מספר שנים. היום מנוח יצא לגמלאות ומתנדב בכל מיני מקומות.
הקביעות חזרה לחיינו ולחיי בני המשפחה."
