אימרה שבועית:
דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה ומשמחים במידה מסוימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתירה שנתנה להאדם תחת השמש. {רבי אברהם ישעיה קרליץ – חזון אי"ש}
סטטוס שבועי:
התנועה הציונית סברה שהמהלך של שיבת ציון הוא חלק מהמאבק על שמירת הזהות היהודית ומניעת ההתבוללות. בשביל רוב חברי התנועה הייתה שמירת המצוות מטען עודף, משום שעצם הקיום היהודי במדינה לאומית היה אמור לשמש מגן מפני ההתבוללות. כיום לאחר כמאה שנות ציונות ישנו עצב רגיש ביחסה של החברה הישראלית לנישואי תערובת. המתח אינו רק הלכתי אלא נוגע גם בהגדרת הזהות של חברת הרוב במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. רוב אזרחי המדינה, שאינם דתיים ואינם מנהלים את אורחות חייהם על פי השולחן ערוך, מגיבים בחוסר נוחות לנישואים אלו, למרות שעל פי הגדרת הליברליזם הטהור אין מקום להתנגדות כלשהי לנישואים האלה. אולם עצם הגדרת הזהות שלנו, המשלבת את היותנו יהודים נוסף על היותנו אדם, מעוררת בנו חוסר שקט ואי נחת כאשר מדובר בהמשכיות של ילדנו ונכדנו.
ציטוט שבועי:
היום מאשימים אותנו, כי בגדנו בעם הגרמני. העיתונות הנאציונל סוציאליסטית מכנה אותנו 'אויבי האומה' ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם - ביהדותם. {רוברט וולטש}
סיפור שבועי:
אדוני הנכבד, חבר יקר נ"י!
זה עתה קבלתי את מכתבך היקר מיום י"א בכסלו. כבר מזמן הייתי כותב לך, אך 'ליבי בל עמי', ועדיין לא אוכל לעצור כוח כדי להעלות על הכתב כל מה שהתרחש באותו יום שחור - 'ממש חורבן הבית'. אני יודע רק מה שאירע אצלי, אחרים יודעים, מה קרה עוד בעיר. בשעה 6 בבוקר של יום 10 בנובמבר, כשעמדתי להתלבש, נשמעו שלש יריות תותח כסימן של שעת האפס לקראת... שמעון שלנו וכן העוזרת היהודית שלנו נכנסו לבהלה. הרגענו אותם.
באותו רגע שמענו חבטות חזקות ופריצת דלתותיהם של ביתנו ושל בית הכנסת, קולות ניפוץ וריסוק בבית התפילה, שם נופץ הכול לרסיסים, אפילו לוחות השיש לפני ארון הקדש נופצו, ספרי התורה נגררו החוצה ונשרפו. בני אדם (ביטוי זה אינו הולם) עברו וצחקו כפי שנאמר 'שחקו עלינו'. טלפנתי לקונסול שלי, הוא הבטיח לי עזרה, אך היא לא באה, טלפנתי פעמים אחדות למשטרה, שהבטיחה עזרה גם היא, אך לשווא. לבסוף ענתה לי המשטרה, שאין ביכולתה להגן עלי, כי אין לה די אנשים, ועלי לשאת בגורלם של שאר היהודים. למטה בחצר השתוללו הפורצים והאספסוף במדים, לא יכולנו לצאת מן הבית. בית הכנסת, חדר הלימוד וכו' כבר נחרבו. ברחוב לפני חנותו של מר אופנהיימר נשרפו לעינינו ספרים וספרי תורה. יושבי ביתנו התאספו אצלנו.
אמו של מרקס חשה מעין התקף לב. אשתי הזמינה מכונית והובילה אותה ויחד איתה את כל האחרים לבית החולים. כך נמלטו מן הבית כל האחרים. אנחנו עם כמה בחורי ישיבה נשארנו עוד כלואים. השלמנו את גורלנו ואמרנו את 'השמות', ויחד איתנו ילדינו. שמעון הוסיף עוד "אבינו מלכינו קרע רוע גזר דינינו"... מה לעשות עתה? שני בתי כנסת נחרבו, כמעט כל חברי מועצת בית הכנסת נעצרו ונשלחו לדכאו...לעיתים אני מעלה על זכרוני את נבואת ירמיהו (י"ב,ט"ו): "והיה אחרי נתשי אותם אשוב ורחמתים והשיבתים איש לנחלתו ואיש לארצו".
מאז צאתי ממנהיים נודדת שנתי בלילות... הקהילה היהודית נשברה, 'ה' ירחם'. יהי רצון הקב"ה לשלוח לנו גואל צדק!.
{מכתב מהרב ד"ר לויער ממנהיים לרב ד"ר אונא בירושלים}
פרשה שבועית:
פרשת חיי שרה / 'אמא מושלמת'
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" {בראשית כ"ג, א'}
פרשת השבוע, פרשת 'חיי שרה', היא פרשת חילופי המשמרות בזירה המקראית. הזוג הראשון, אברהם ושרה, נאסף אל עמיו. על הבמה עולה בנם יצחק, הבונה את ביתו על אדני מוסר הוריו. שותפתו לחיים ולשליחות היא רבקה בת בתואל הארמי. אנו צופים כאן בחוליה הראשונה בשלשלת המורשת העברית.
עיוננו יוקדש הפעם לפרשת מותה של שרה אמנו, ולאמצעים שננקטו, כדי שביתו של ממשיך הדרך יכון על יסודות עבריים מוצקים.
שרה מתה "בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען" {בראשית כ"ג, ב'}. זהו רגע מתאים לסקור את חייה, לסכם את גדולתה ותהילתה. התורה עושה זאת בדרכה שלה: בפסוק קצר, במילים בודדות, האוצרות בקירבן הרבה:
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" {שם, א'}.
פסוק זה מחלק את שנות חייה לשלושה חלקים: ליחידות, לעשרות ולמאות (מאה שנה; עשרים שנה; ושבע שנים). חלוקה זו באה לדעת המדרש להבליט את הענין הבא:
'יודע ה' ימי תמימם ונחלתם לעולם תהיה' {תהילים ל"ז, י"ח}. כשם שהן תמימים, כך שנותם תמימים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך, שכל אחד נדרש לעצמו. בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה? אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע – ליופי. כולן שוין לטובה. (מדרש רבה בראשית נ"ח, א'. הקטע השני של המובאה נמסר כאן בניסוחו המורחב של רש"י).
בבוא התורה לספוד לאם העבריה הראשונה, אין היא מעלה על נס פועל זה או אחר מכלל מעשיה הכבירים. השבח, שהיא משמיעה על קברה, גדול בהרבה, והוא ניתן למיצוי במילה אחת: שלמות.
כל מאה ועשרים ושבע שנות חייה מתייצבות ברגע המוות כיחידה אחת הרמונית, בלא סדק, חולשה או ניגוד. הדעת, האמונה וגודל הלבב, שבהם בורכה, שלטו בכל מעשיה מגיל צעיר, והם ניכרו היטב גם בימי הזיקנה. מעולם לא ניגררה אישיותה אחרי המאורעות, קשים ככלל שיהיו. חיי רוחה עצמאיים היו, נחים בחיק האמונה הגדולה, וכל הסערות, שפקדו את חייה, לא פגעו בה. שרה, שנפלה בשבי פרעה החמדן (כששהו במצרים בשנות הרעב - בראשית י"ב, ט"ו), היתה אותה שרה, שנדדה יחד עם בעלה לארץ כנען, אל תקוות עלומות בעתיד. ואותה שרה, שקיוותה להיבנות מלידת ישמעאל, היא היא שדרשה את גירושו וגירוש אמו מבית אברהם. מאותו מקור רוחני נבעו שתי הדרישות המנוגדות, לכאורה. אין כל הבדל בין שרה, העורגת לבן, הרואה את זקנתה הקופצת עליה, כשזיק התקווה האחרון כבה והולך - לבין שרה, הזוכה בו בסוף.
'אתה בהבטחה', אמרה לאברהם, כמובא במדרש, 'ואני באמונה'. לך הבטיח האלוקים בן, ואני מאמינה בלידתו. גדול כוחה של האמונה, המשמרת את רוחו של האדם מפני המציאות המנוגדת, הטופחת על פני כל תקוותיו.
'כולן (כל שנות חיי שרה) שווין לטובה' (רש"י לעיל בשם המדרש).
סימנה של רוח איתנה בת חורין היא, כשהיא שרויה ברמת הכרה אחת, ונסיונות החיים לא יכולים לה. ההיפך, אלו מבגרים אותה, מחזקים ומחשלים. לרוח כזו כל מבחן הוא תוספת לשלימותה, החושף את שגנוז מכבר בעמקי הלב. זאת, בניגוד לרוב הבריות, הנדחפות על - ידי הקורות אותן, הנשחקות על ידיהן, ולבן מתקשח והולך.
זו היתה שרה. והפסוק מעלה על נס את דמותה, שעה שליווה אותה בדרכה האחרונה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
