נשנושבועי - פרשת וישב

אימרה שבועית:
היוונים ראו ביופי את הטוב – היהודים ראו בטוב את היופי. {הרב טוביה טביומי}

סטטוס שבועי:
מועדי ישראל אינם התרפקויות נוסטלגיות על העבר בלבד. הם משדרים לקח עכשווי, מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו. בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא זו שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו כיהודים. בזכות אמונתם העזה נותר העם היהודי חי וקיים.

ציטוט שבועי:
ובליל סער, כשרעמים נופלים בחשכה ולא רואים שמים, לא כוכב זוהר, אז מדליקים את שארית הנר, ויש תקוה שהעולם ישוב ויתבהר. {נתן יונתן}

סיפור שבועי:

בימים ההם...

בכותבי ביומני הקטן, שבו רשמתי גם מועדי ישראל, גיליתי בשמחה רבה, שחנוכה, חג האורים, יחול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידרארשל (מחנה עבודה בגרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה.
מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של תושבי הבלוק. בנצי נתלהב מרעיוני: כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המורל וישפר את האווירה. הכן תכנית, אך בזהירות.
על שתי בעיות צריך היה להתגבר: צריך היה לארגן שמן וכן למצוא מקום, שממנו האור לא ייראה. לא היה מחסור בשמן בבית החרושת, אך כיצד יכולנו להבריח – ולו כמה טיפות בלבד – אל צריפנו בעוד מועד, לקראת יום שני בערב, 11 בדצמבר, ליל ראשון של חנוכה?

אמנם ידענו שאין אנו מחויבים עפ"י ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום מצווה. אך אצל רבים בתוכנו פעל דחף לגלות רוח של הקרבה, נחלת אבותינו במרוצת הדורות. היינו בדיכאון רוחני וגופני כה רב, עד שהרגשנו, שנר חנוכה קטן יחמם את נפשותינו הגוועות ויחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ, כדי לקיים את עצמנו בחורף הארוך, הקשה והמקפיא.
החלטנו להטיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל, יוטל לגנוב השמן; השלישי יהיה אחראי להסתרתו עד יום שני בערב והחמישי ידליקנו מתחת לדרגשו. יצאתי חמישי בגורל. גרינוולד, שעליו הוטל לארגן את השמן, מילא תפקידו בצורה נפלאה. הוא שכנע את מנהל העבודה השנוא, שמכונתו תיטיב לעבוד, אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר, ולשם כך מוטב שנקבל צנצנת קטנה של שמן-מכונות משובח ונחזיקה בארגז הכלים שלנו. המנהל הסכים, ולא הייתה יותר בעיה של הסתרת השמן.

בהגיע יום שני בערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל. כאשר הכל היה מוכן, התיישבתי לאכול בחיפזון והזמנתי את כל חברינו להשתתף בהדלקת נר של חנוכה. לפתע נזכרתי ששכחנו את הגפרורים. לחשתי לבנצי. על כל אחד להשאיר מעט מרק, ציווה בנצי על חבריו הרעבים לשולחן והסביר להם את הסיבה. תוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק תמורת סיגריה. הסיגריה 'הוענקה' לאחראי המטבח בעד השאלת קופסת גפרורים ללא שאלות.

וכן, לאחר הארוחה, בירכתי את שלוש הברכות, ונר חנוכה קטן הבהב באיטיות מתחת לדרגשי. לא רק חבריי מן השולחן הדתי השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי החנוכה. וכאילו לנגד עינינו, ראינו את בתינו, עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו, נאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, שרים בשמחה מעוז צור. דמעות ירדו על לחיינו הנפולים. לאחר מכן, התיישב כל אחד מתושבי החדר על דרגשו או בקרבת דרגשי, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה, ששום דבר אחר אינו חשוב בעינינו. חגגנו ליל ראשון של חנוכה, כפי שנהגנו בכל השנים שקדמו למאסרינו ולעינויינו. היינו קבוצות יהודים, המקיימים מצוות וחולמים על בתיהם ועל שנים שעברו.
{מרדכי אליאב - אני מאמין}

פרשה שבועית:

פרשת וישב / 'אפקט הבומרנג'

"וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו. הכר נא הכתונת בנך היא, אם לא! ויכירה ויאמר: כתונת בני! חיה רעה אכלתהו! טרוף טורף יוסף! ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים" {בראשית, ל"ב - ל"ד}.

אחי יוסף לקחו את כותנתו של יוסף וטבלוה בדם שעיר עיזים שחוט (בראשית ל"ז, ל"א). זאת עשו לאחר שמכרו את אחיהם, בעל החלומות, לאורחת ישמעאלים שהיתה בדרכה למצרים.
מיד לאחר פרשת המכירה, הכתונת הספוגה בדם ואבלו של יעקב, עוברת הפרשה לתיאור קורותיו של יהודה מיום זה והלאה. האמנם קיים קשר מהותי בין שתי פרשיות אלו מלבד הסמיכות בתורה?

בפרשה זו מתארת התורה את ירידתו של יהודה לעדולם: "וירד יהודה מאת אחיו" {שם ל"ח, א'}. כדי להבין את ההמשך, מן הראוי לציין את המשמעות העמוקה יותר של ירידה זו, משמעות שחושף רש"י בפירושו: מלמד, שהורידוהו מגדולתו. כשראו בצרת אביהם, אמרו: 'אתה אמרת למכרו. אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך'. ללמדנו, שיהודה היה המנהיג הטבעי שנודעה לו השפעה על שאר אחיו.

הפרשה מספרת על נישואיו בארץ זו, על הבנים שנולדו ועל שנים מהם שמתו לו על פניו. שיאה של הפרשה הוא במעשה המכונה: מעשה יהודה ותמר.

יהודה, כמנהיג האחים, נחשב כאחראי למשלוח כתונת הפסים הטבולה בדם השעיר ליעקב. המטרה היתה לטשטש עקבות, להרחיק כל חשד מהאחים, שמא היתה ידם בהעלמתו של יוסף. האב בהחלט עלול היה לחשוד בהם, שכן, היה מודע לשנאה שנוצרה ביניהם.
והנה, ניצב יהודה בפני מצב אישי קשה. תקופת מה אחרי מכירת יוסף, הרתה לו כלתו. הוא הפקיד בידיה את חותמו, את פתילו ואת מקלו {שם ל"ח, י"ח}. לאחר מכן, נאמר בפסוק: "...והיא שלחה אל חמיה (יהודה) לאמר: לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה. ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" {שם כ"ה}.

עתה שמע יהודה את המילים "הכר נא", והן עלו באותו רגע ממש מעמקי תודעתו. הוא נזכר שבאותן מילים ממש, השתמש הוא עצמו כדי לטשטש עקבות. "הכר נא, הכתונת בנך היא". הוא בטח במילים אלו, שהן ירחיקו ממנו ומאחיו כל חשד בקשר לגורלו של יוסף. והנה, הן הולמות בו כעת כבומרנג ומציבות בפניו אתגר קשה. אתגר המחייבו להודות לעין כל במעשה שכה חפץ היה להסתיר לנצח.

באותו רגע הוא למד כי טעה ברצותו להסתתר מאחורי מילים. התברר לו, שאותן מילים שבהן פגע באביו וגרם לאבלו, פגעו עתה בו. המילים שבאו לכסות ולהסתיר מעשה עוול, את מכירת יוסף, חשפו לבסוף את מעשהו עצמו, המעשה שהשתוקק להסתירו... חוק ה'מידה כנגד מידה' פעל, איפוא, עד תום.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ולקחה'}

חג שבועי:

'התקווה' / אמונה ברוורמן

חג החנוכה נקבע לזכר דברים שונים, ביניהם ניצחון המעטים על הרבים, ניצחון הקדושה על הטומאה, הצורך להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.
אולם לדעתי חג החנוכה הוא מעל לכל חג של תקווה. ותקווה היא משהו שאנחנו צריכים היום יותר מתמיד (או לכל הפחות כמו תמיד).
ודאי אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמצב העולם נראה עגום. אבל אני חושבת שיש תחושה עמוקה יותר של ייאוש וחוסר תקווה. אני חושבת שאולי הביטחון שלנו הולך ומתרופף, הרצון שלנו נחלש, מערכות ההגנה מתרוקנות. והאפתיה שוררת בכל.
אפילו מזג האוויר רוקח מזימות לייאש אותנו בשמיו נטולי העננים.

אולם הנה בא חג החנוכה להוציא אותנו מהייאוש, להצית מחדש את התקווה, להזכיר לנו מי מנהל את ההצגה.
כמו ההקלה שאנחנו מרגישים כשאנחנו רואים את השחר עולה לאחר לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר את אורו על חשכת נשמותינו ועל התמודדויותיו של עמנו.

איך חנוכה מהווה מסר של תקווה?
בזמן התרחשותו של סיפור החנוכה, נראה כאילו כל העולם נגדנו. אפילו היהודים עצמם היו נגד היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: 'אנחנו העתיד' היא קראה, 'בואו, הצטרפו אלינו'. ורבים אכן עשו זאת. אבל, כפי שכולנו יודעים, קבוצה קטנה של יהודים בהנהגת המכבים החלה להתקומם.

על הנייר, המלחמה שלהם נראתה אבודה מראש. צבא של אספסוף יהודי (בלשון המעטה) נגד האימפריה היוונית. דת 'ישנה' מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת הם החזיקו מעמד, ובעזרת הא-ל גם נצחו במלחמה. אם הם היו מאבדים את התקווה, אף אחד מאיתנו לא היה כאן היום.
על הנייר, פך השמן הטהור היחיד שנותר כדי לחנוך את המקדש, פשוט לא היה מספיק. היינו צריכים שמן שיבער במשך שמונה ימים (הזמן שנדרש באותם ימים להפקת שמן טהור חדש), ולא רק יום אחד. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. אור התקווה בער והאיר את המקדש.

היהודים יכלו להתייאש. זה היה הגיוני (בפרט אם הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אולם ידענו (ואנחנו עדיין יודעים) שתמיד יש תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו היא אכן קיימת. ידענו שאפילו כשחרב חדה מונחת על צווארנו אסור לנו להתייאש. וכך הבערנו את הפך היחיד, הדלקנו את השמן שהיה אמור להספיק ליום אחד. והדלקנו את חיינו – עד היום.
חנוכה כאן, והתקווה ממלאת את האוויר. הנרות בחנוכיה מזכירים לנו שא-לוהים דואג לנו. וכשאנו מפרסמים את הנס, אנחנו נזכרים מי כאן מנהל את העניינים, ויודעים שבדיוק כפי שהוא שמר עלינו באותם ימים רחוקים, הוא ישמור עלינו גם עכשיו.

אולי אנחנו שוכחים מכל הטוב שהבורא עושה לנו. אולי אתגרי היומיום שלנו קצת מסיחים את דעתנו. אולי אנחנו קצת מתייאשים כשאנחנו קוראים את העיתון או מקשיבים לחדשות.
אבל חנוכה כאן כדי להזכיר לנו: נס גדול היה פה. והוא יכול לקרות שוב. חנוכה שמח!
{מתוך אתר: 'אש התורה'}

שבת שלום – חנוכה שמח – יהונתן גרילק