אימרה שבועית:
מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים, לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו. {תהילים ל"ד}
סטטוס שבועי:
במשך כל ימות השבוע האדם רץ, דוהר וכמעט שאינו עוצר. קצב החיים המהיר אינו מותיר רגעי פנאי להתבוננות. אולם עם בואה של השבת - באה מנוחה. השבת היא תחנה של עצירה להתרעננות המאפשרת לאדם להתבונן בנפשו פנימה, לחוש בסגולותיו ולמלא את מצבריו ומצבוריו.
סטטוס שבועי:
השנים היפות בחיי, לא היו שנותיי באוניברסיטה, וגם לא אלו שעשיתי בבית המשפט העליון. השנים היפות ביותר היו שמונה השנים שעשיתי בישיבת חברון, בלימוד של שש עשרה שעות ביממה, עם אוכל ותנאים שלא היו מן המשובחים ביותר. זהו מקום שאתה נכנס אליו בלי תעודות, ויוצא בלי תעודות, ממש תורה לשמה, לימוד שאין לו אח רע באף מקום אחר בעולם. {השופט מנחם אלון}
סיפור שבועי:
'נשארים במשחק!!!'
שמשון סטאק, נולד בארה"ב בעולם החדש, העולם שאחרי מלחמת העולם השניה. הוא היה צעיר אמריקאי טיפוסי. היתה לו ידידות קרובה עם הרבי מלובביץ' מאז בואו לאמריקה.
ידיד של שמעון ביקש ממנו להכניסו לרבי עם בנו לקראת בר המצוה הקרבה ובאה. שמעון נענה בחיוב והכניסם לרבי, הציג את ידידו ואת בנו בפני הרבי, שקיבל אותם בלחיצת יד חמה, וביקש מהם לשבת. הרבי העניק את ברכתו לילד שיגדל להיות מקור נחת למשפחתו ולעם היהודי כולו.
לפני שפנו ללכת, הפתיע הרבי את שלשת האמריקנים כשפנה אל הילד ושאל: האם אתה אוהד בייסבול?
השיב נער הבר מצוה בחיוב.
איזו קבוצה אתה אוהד – את הינקי'ס או את הדודג'רס? המשיך הרבי לשאול.
את הדודג'רס, השיב הילד.
האם אביך אף הוא אוהד שלהם, כמוך?
לא.
האם אביך לוקח אותך לצפות במשחקים?
כן, מדי פעם. הפעם האחרונה שצפינו במשחק היתה לפני חודש.
ואיך היה המשחק?
מאכזב, הודה בן ה-13. בסיבוב השישי הדודג'רס הפסידו 2-9, והחלטנו לעזוב את המשחק.
האם השחקנים גם עזבו את המגרש, כאשר אתה עזבת?
ראביי, השחקנים לא יכולים לעזוב באמצע המשחק!
מדוע לא? שאל הרבי. הסבר לי בבקשה כיצד מתנהלים המשחקים.
ישנם שחקנים וישנם אוהדים, הסביר אוהד הבייסבול הצעיר. האוהדים יכולים לעזוב כשמתחשק להם – הם לא חלק מהמשחק, והמשחק יכול להתנהל, ואכן מתנהל, בלעדיהם. אבל השחקנים חייבים להשאר ולנסות לנצח, עד סוף המשחק .
זוהי בדיוק ההוראה שרציתי ללמד אותך ביהדות – אמר הרבי בחיוך. אתה יכול להיות אוהד, או שחקן - היה שחקן!
פרשה שבועית:
פרשת וישלח / 'לבד לבד'
"ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני... ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים - ותוכל" {בראשית ל"ב, כ"ד-כ"ח}.
איזו אקטואליות מדהימה זועקת מסיפור המאבק הקדום. צלילי מציאות מוכרת, עכשווית, עולים מההתגוששות בין יעקב למלאך בלילה ההוא. מול האיבה הבינלאומית הצוברת תאוצה כלפי עם ישראל, ניצב בפנינו הכתוב: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו - עד עלות השחר".
אלפי שנים חלפו מליל התרחשות סתומה זו, ומאומה לא השתנה בקורות הימים. יעקב עדיין נותר לבדו. עודו נתון במאבק שנכפה עליו מבית ומבחוץ, עם המבקשים למחותו, לטשטש את זהותו ואת ייחודו ולהעבירו מהעולם. קליפתו החיצונית של הסיפור משתנה מדור לדור, אך גרעינו הפנימי, הראשוני, עדיין קיים ללא שינוי - מימות עולם ועד ימינו.
יעקב היה בודד. משפחתו ובניו, משענתו היחידה, כבר חצו את מעבר יבוק. יעקב נותר בלילה הגורלי ביותר בחייו ללא כל עזרה חומרית. מעתה יוכל לסמוך בבוא מבחן הקרב - שלא הוא פתח בו - רק על הטמון בקרבו, על אישיותו, על סגולות המוסר שרכש, על כוחו הרוחני, על אלוקיו. הכוחות הללו היו היחידים שעמדו לו בתקוף אותו האיש המסתורי (הוא שרו של עשיו בלשון חכמי התלמוד. היינו, התגלמות כל הטמון באופיו, המיוחד שבאורחות חייו, בתרבותו ובנימוסיו של עם עשיו).
האיש שהתנפל ונאבק בכל חמת זעמו נגד כל מה שמסמל יעקב, למד לדעת "כי לא יכול לו", שאינו יכול לגבור על יעקב. המלחמה הרוחנית העזה והעיקשת שקדמה לפגישה הריאלית, הממשית, בין שני האחים האויבים, לא הוכרעה. חרף כל המאמצים במשך כל הלילה (הלילה ההוא והלילה ההיסטורי) נותר יעקב בעולם. אך למרות זאת, היו תוצאות לקרב.
אמנם שרו של עשיו לא הצליח להפיל את יעקב ארצה, לשמוט מתחת רגליו את הקרקע ולשלול ממנו תקומה מעשית והיסטורית, אולם הוא פגע בכף ירכו, בשריר המפעיל את העצם. הוא הפך ל'נשה', לחסר אונים. הוא הפך לצולע. "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" {שם}.
מעתה, עמידתו החומרית של יעקב בעולם רופפת. תמיד יחיה בצילן של סכנות. צולע, אבל חי. לעולם לא יעמדו לרשותו המאסות החומריות והאנושיות העומדות לרשות אויביו. אף פעם לא יתברך במשאבים אין סופיים. גורלו לא ייחתך לעולם לפי הכמות שבאוצרותיו. סיכויי קיומו בתוך ג'ונגל העמים, שינסו לטרוף אותו, כוח עמידתו בניגוד לכל היגיון וסבירות בתוככי ההיסטוריה האנושית, תלויים אך ורק במידת נאמנותו לאוצרות רוחו, לכוחותיו הנפשיים, לסגולות המוסר והייעוד שהטיל למערכה באותו לילה, ליד מעבר יבוק.
"עד עלות השחר" - עד אז תימשך ההתגוששות. כל עוד שורר הלילה והחושך פרוש על פני תבל, כל עוד שולט ערפל הקרב, נדמה לו לאויב, שידו על העליונה. הוא מאמין שעליונותו החומרית תקנה לו לבסוף את הניצחון הוודאי. אך בעלות השחר, לאור היום, בהיגלות האיתנות המוסרית והאמת שבייעוד ההיסטורי של יעקב, פוסק שרו של עשיו מנסיונות התקיפה.
"שלחני", אומר "האיש" ליעקב, "כי עלה השחר" {שם כ"ו}. עכשיו יעקב הוא המכתיב תנאים: "לא אשלחך כי אם ברכתני" {שם}. לא אשחרר אותך, אתה המתקיף הנצחי שלי, אתה שראית בי מכשול בדרך חייך. אחזיק בך בשארית כוחותי, עד שתודה בכשלון נסיונותיך. עתה, לאור היום, בהיגלות צדקתי, אני ראוי לברכה, שכן בדרכי שלי אצורה הברכה לעמים כולם.
יעקב יוצא מהאפילה כפלא ההיסטוריה. לאחר אלפי שנים יתבוננו בו העמים, ישתאו למראה השבט הקטן, דל האמצעים, שחסר במשך דורות אמצעי קיום בסיסיים. והנה, החזיק מעמד מול כוחות הטבע וחוקי ההיסטוריה השוחקים והמכלים. הם יכירו בכך שהוא ההוכחה החיה לאפסות הכוח האלים והחומרי. יעקב הנצחי יהיה העדות הברורה לנצחונה של הרוח. האות והמופת לאלוקים הכול יכול, המתגלה בקיומו הפלאי של החלש בחיצוניותו.
מתוך ענוות יעקב, מתהום סבלותיו הנוראיים, עולה השם 'ישראל'. כתר לראש העם. שם הא-ל טבוע בשמו, במהותו ובסגולת חייו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
