כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת חוקת

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 25.06.20 , 13:37ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
יגיע איש בעטו, אל מעלת מלך בשרביטו. {רבי שמואל הנגיד}

סטטוס שבועי:
מטרת הבריאה היא שיבחר האדם מרצונו ומהכרתו בטוב, וימאס ברע. בחירה חופשית תתכן רק כאשר ניצבות לפני האדם שתי אפשרויות וביכולתו לבחור באחת מהן. יכולת הבחירה ברע היא הנותנת תוקף לבחירה הרצויה בטוב, והיא הנותנת משמעות לעבודה העצמית של האדם הבוחר כיעד מרכזי בחייו.

ציטוט שבועי:
היו לי סיבות לא לרצות שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך הנחתי שאין לעולם משמעות, וללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו... {הסופר אלדוס האקסלי}

סיפור שבועי:

'העם הנבחר...'

בסוף 1943 הביאו הגרמנים כמה אלפי יהודים מאושוויץ לוורשה, שיכנו אותם במחנה צריפים מול בית הקברות היהודי, במטרה לסלק ולנקות את שרידי הריסות הגטו. הגרמנים תיכננו להקים באתר הגטו לשעבר גן ציבורי. האנשים שהובאו לשם נבחרו בקפדנות שלא יהיו מוורשה או מפולין. בכל זאת היו אחדים ביניהם שהכירו את וורשה וזיהו את המקומות בהם עבדו.
היהודים עבדו שם עבודת פרך במשך רוב שעות העבודה, מאור הבוקר עד החשכה. כשהגרמנים הסיחו את דעתם, יכלו יהודים אחדים להתפלל בחפזון. סידורי תפילה ותשמישי קדושה שונים נמצאו בשפע בין הריסות הגטו.
כשחזרו מן העבודה למקום מגוריהם בצריפים שוחחו ביניהם, והיו שלמדו בצוותא. חוגי הלימודים התרבו כאשר הגיעו לשם קבוצות יהודים מהונגריה. קבוצות אלה הגיעו מאושוויץ בקיץ 1944. ביניהם היה האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג.

בעת העבודה המפרכת שאל אחד העובדים את האדמו"ר: רבי, האם תמשיך להבא לומר עוד 'אתה בחרתנו'?!
השיב לו האדמו"ר: עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד 'אתה בחרתנו', אכוון יותר ויותר... מוטב לי להישאר במצבי זה, מאשר להיות כאחד מהם!

פרשה שבועית:

פרשת חוקת / 'אשת החלומות'

"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן, בחודש הראשון, וישב העם, בקדש. ותמת שם מרים, ותקבר שם"{במדבר כ' א'}.

העם מלווה את מרים הנביאה, אחות משה, למנוחת עולמים.
מרים עמדה ליד ערש הגאולה ממצרים. שיחה אחת שקיימה עם אביה, שינתה את מהלך ההיסטוריה שלנו. במבט לאחור ניתן לומר, שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים הרבה כל כך לאשה אחת.
שיחה זו הסתיימה באחד הרגעים הקשים ביותר, רגע של יאוש נורא, שתקף את העם ואת גדוליו והובילוהו למסקנות הרסניות:
עמרם (אבי מרים, אהרן ומשה) גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה הרשע: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'" {שמות א' כ"ב} , אמר: לשווא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו נשותיהן (מסכת סוטה דף י"ב).

עמרם קרא נכון את מפת חיי העם תחת עול הנוגשים. אלה היו חיים ללא תקווה וללא אור. עמרם סבר בצדק כי כדאי להביאם אל קיצם על ידי איבוד העם. בני ישראל הסכימו לדעתו והחליטו להפסיק את הילודה. סופו של עם ישראל נראה בבירור באופל.
אולם מרים, ברוח הנבואה שפעמה בקרבה, ראתה מעבר לאופק של חיי ההווה הנורא בכור הברזל המצרי היא נטעה באביה אמונה מחודשת בעתיד טוב יותר. למרות הלילה הקודר והאפל כל כך, עוד יפציע השחר. האין גזרתך אכזרית מגזרת פרעה? חרף כל הקשיים, ההשפלה, טבח הזכרים ועול השעבוד, חייבים להמשיך את קיומו של העם, העזה ואמרה לאביה.
הדברים נכנסו ללב האב, והוא שב אל אשתו (והעם בעקבותיו). ומשה, מושיעם של ישראל - נולד.

ברגע מסוים אף התערבה אישית במהלך הגאולה.
מרים הייתה מתנבאה ואומרת: 'עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל מיד מצרים. וכיוון שנולד משה, נתמלא הבית כולו אור. עמד אביה ונשק על ראשה. אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך. וכיוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה. אמר לה: בתי, היכן נבואתך?' (מדרש)
מרים לא חדלה מאמונתה. היא לא הושפעה מן הספקות. היא הייתה בטוחה, כי אמת יצוקה בנבואתה, וסופה להתגשם.
זהו שנאמר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" {שמות ב' ד'}, לדעת מה יהיה בסוף נבואתה (שם).
מרים עמדה ליד היאור. אחיה הקטון נתון בתיבת גומא בין קני הסוף וסכנת מוות מרחפת על ראשו. והיא ממתינה. ממתינה לראות כיצד תהיה הצלתו. היא אינה ממתינה לראות אם יינצל, כי אם - כיצד. ההבדל בין השניים - מהותי.
הסוף ידוע. בת פרעה גילתה את התיבה ביאור. מרים מופיעה ברגע הנכון לצידה, והיא מציעה את שירותיה של מינקת עבריה. היא מביאה את יוכבד אמה - הלא היא אם הילד - הנוטלת אותו לביתה ומגדלתו בעבור בת המלך.

זהו סיפורה של מרים. למעשה, בכך נסתיים תפקידה הגלוי. עם זאת, אין תרומה שתשווה לתרומתה למען גאולת העם. כל המעשים הגדולים שנעשו לאחר מכן, באו מכוח ניצוץ התקווה ששימרה בלבה. ניצוץ תקווה, שבאמצעותו מנעה ברגע קריטי את חורבנו של העם בידי עצמו.
באר המים שליווה את בני ישראל בעת הליכתם במדבר, בא להם בזכות מרים. בזכות אותה אשה, שעוד בהיותם משועבדים במצרים חזתה את נס הצלתו הגדולה של העם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק