אימרה שבועית:
שיעור הסוכה שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברוחב ועשרה בגובה, כי זה מה שיורה תחילה על חיי הסיפוק והצימצום. כלומר: צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות, כי אם תרגיל עצמך בכך, לא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות - לא יספיק לך כל. {רבי יצחק עראמה}
סטטוס שבועי:
בחג הסוכות אנו יוצאים מהבית לסוכה. בכך אנו ממחישים את האמונה שמהלך חיינו כמו מהלך הבריאה, כולם עומדים תחת השגחתו הישירה של הבורא. כל עוד האדם חי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה, שהיא 'דירת ארעי', הוא מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של בורא עולם.
ציטוט שבועי:
הסוכה מזכירה לנו, כי אין יציבות לאדם בעולם, כי קיומו והשיגיו רופסים הם, כי אין התרבות, אף המפותחת ביותר בכליה ובמאמציה, אלא דירת ארעי. כל הישג תרבותי, הוא רופס וחולף, אין לו קיום בפני הנצח. {אליעזר שבייד}
סיפור שבועי:
מחנה גרליץ סוכות תש"ה – עדות ר' מנס זיטניצקי
העצמות מדולדלות ושבורות והראש שמוט ברפיון. אבל הנשמה עודנה פורחת... לא נותר דבר בעולם, אבל בראש מעייניהם איך מקיימים מצות סוכה...
היתה זו עבורנו בעיה לא קלה, כיצד לסדר 'סוכה' במחנה גרליץ, אשר בשלזיה התחתית. בינות לצריפים הגדולים של המחנה נשארו 'ליפטים' (מכולות) ריקים, אשר אף אחד לא ידע לאיזה צורך הגרמנים מחזיקים אותם. אולם בשבילנו היתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל. בערב סוכות התגנבו אחדים מאתנו לתוך 'ליפט' אחד, שברנו את התקרה שלו, וזו היתה פעולה בלתי נעימה לחלוטין, משום שכל 'קאפו' עלול היה לתפוס אותנו בשעת מעשה. לאחר מכן עדיין נשארה תלויה ועומדת הבעיה: וסכך מנין? גם בנדון זה צץ עבורנו סיכוי בלתי צפוי. גילינו בשדה מיני צמחים כאלה, אשר בפולנית הם קרויים 'סלונצ'ניק'. ליקטנו הרבה צמחים ושטחנום על גבי כלונסאות שהורכבו על גג ה'ליפט'. נכון, כי עצם השאלה נותרה בעינה: האם זוהי סוכה כשרה כהלכתה? בכל זאת חשנו כורח נפשי עצום לסכן את עצמנו ולפלוש בלאט לסוכה זו, בליל ראשון של "זמן שמחתנו", בכדי לברך במלוא החגיגיות ברכת 'שהחיינו'! ואכן, לא מעטים מבין כלואי המחנה השתמשו בסוכה זו בכל שבעת ימי החג. ברם, בהושענא רבה נתגלה הדבר... המכות שהעמלקים הרשעים הרביצו בנו אז שמורות היטב בזכרון וגם חקוקות בעצמותי, הם חקרו אותנו תחת איומים ועינויים, לגלות מי בעצם היה אותו 'מורד' שיזם את הקמת הסוכה בתוך המחנה, ואת הסוד הזה הם לא גילו!
הקדוש ברוך הוא 'הקדיר עלינו חמה', מעין מה שכתוב בגמרא, מסכת עבודה זרה, אבל אנו לא בעטנו בסוכה... {בן ציון קלוגמן, 'לוחות ושברי לוחות'}
פרשה שבועית:
פרשת האזינו / 'חוק יסוד'
"ויצוו משה את הלויים... לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'... והיה שם בך לעד. כי אנוכי ידעתי את מריך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. הקהילו אלי את זקני שבטיכם... ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם" {דברים ל"א, כ"ה-כ"ט}.
כהקדמה לשירת האזינו {דברים פרק ל"ב}, משה רבינו משמיע באוזני בני ישראל משפטים, הכוללים בקרבם דבר והיפוכו.
המעניין הוא שהם משקפים נאמנה את שהתחולל בקורות חיי עמנו בכל דורותיו.
משה אומר להם בפסוקים אלו: ברור לי שמיד אחרי מותי תפרקו את עולה של התורה מעל צוואריכם. כבר היום אני יודע שאין החוק הזה מתאים לאופייכם, ואני משוכנע שתבגדו בו. ועל כן אבקשכם, שימרו על... ספר התורה המונח בארון הברית. כך תמיד תדעו שאינכם צועדים בדרך התורה.
מה יכול להיות יותר חסר הגיון מאשר להעניק לעם חוקים המנוגדים קוטבית לאורח מחשבתו וליצרי המרי המקננים בקרבו, עד שהמחוקק עצמו מודיע לעם שבמאות הבאות העם יתרחק מהם וידחה אותם כליל. כקו הגנה אחרון, כדי להמריצם לשמור בכל זאת על חוקה זו, אין המחוקק הזה מוצא עדים אחרים להעיד בו, אלא את השמים ואת הארץ.
מנקודת התצפית של דורנו נראים הדברים מרשימים ביותר. במבט היסטורי לאחור מתברר שמשה הכיר את עם ישראל טוב יותר מאשר העם הכיר את עצמו. תולדות עם ישראל - מימי עובדי העבודה זרה בדור שאחרי יהושוע בן נון, מנחיל הארץ, ועד ליהודים בדורנו שאינם שומרים תורה ומצוות - הן סיפורו של המתח הגדול הקיים בין התורה לבין הניסיון המתמיד להשתחרר מעול המצוות, לחיות ככל העמים ולתת ביטוי חילוני לאישיות הלאומית והפרטית שלנו.
משה ניבא, איפוא, מראש מה יקרה!
ל'בשורת' המרי המתמיד, הצמיד משה גם בשורת הפוכה - נאמנות לתורה על כל מרכיביה: "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" {שם כ"א}.
לפנינו אוסף ניגודים בולט בפסוק אחד.
"וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". תמיד תמיד, בכל דור, ישארו בנים לעם שיקיימוה בנאמנות, למרות כל מה שיעבור עליו, על אף רצונו העז של העם להתחמק ממנה ומחוקיה, ועל אף נסיונות השכחת התורה המכוונים. אכן, שוב חיזוי מראש של מציאות היסטורית שהתגשמה.
"כי לא תשכח מפי זרעו", מהווה עדות והוכחה לאמת נבואתו של משה.
תולדות עמנו עמוסות אין ספור נסיונות, הן אכזריים והן מפתים, כדי להשכיח בכל מחיר את לימוד התורה וקיומה, מלב אלו, שחפצו לשמור עליה בכל תנאי. קידוש ה' היהודי, הוא הסיפור הנפלא, שכתבו העקשנים היהודים, שלעולם לא נשברו. וכי לא היו עינינו קרועות בהפתעה למראה צעירים יהודים, הלומדים תורה מתחת לאפה של יבסקציה שונאת דת, ואחרי עשרות שנות ניתוק מוחלט?
אך משה ענה 'לשאלות אלה' עוד בטרם נשאלו, עוד לפני שהיתה היסטוריה. משה כלל לעיניהם את ההפכים הללו בפסוק אחד, ולימדם את סוד ייחודו של הגורל היהודי. הוא הזכיר להם את העובדה, שתישכח תורה מישראל, בצמוד להבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו", ובהבלטת סתירה זו, לכאורה, גילה להם את ההסבר לפלא הנצח של העם היהודי, החי וממשיך לחיות למרות כל העובר עליו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
חג שבועי:
הגעת ליעד...
השמחה הינה סממן חיוני לאדם, לא רק משום שבלעדיה היו חיינו אפורים, אלא משום שעבודת החיים, אינה יכולה להתבצע בשלימות, אלא מתוך שמחת נפש.
בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה.
כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית האדם זקוק להכיר את מקומו, ולזאת זוכים ישראל במועד חג הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, המכוונים לכל סוגי נפשות ישראל, מסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו, וממילא את שמחתו השלימה.
לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי בלעדי, המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לפלוני הוענקו ממרום כשרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, אלמוני בכישורי מעשה, ועל כן הוא ימצה את עצמו דוקא בעשיית צדקה וחסד.
אם אכן זוכה האדם למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו, אין שמח ומאושר ממנו. בתחום זה תורמים ארבעת המינים הניטלים בסוכות תרומה נכבדה. הם, כאמור, רומזים לכל סוגי הנפשות שבישראל, ויש בנטילתם סיוע אדיר לגילוי העצמיות הייחודית של כל אחד. זהו העומק הגנוז בקביעה שעל ידי נטילת ארבעת המינים מגיעים לשמחה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" {ויקרא כ"ג מ'}
בנטילת ארבעת המינים, השונים זה מזה באופיים ובאיכותם, אנו מצהירים לפני אדון כל: הננו לפניך כפי שהננו. אמנם איננו נמנים על אלו שיש בהם טעם וריח והם מעוטרים בכל מידה נכונה, אולם אב מקבל את בניו כמות שהם. יחסי החיבה העזים שבין האבות לבניהם אינם תלויים לא בכשרונות ולא בסגולות אחרות. כך גם יחסו של אבינו שבשמים כלפינו.
אין צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שבורא עולם הועיד לכל אחד מאיתנו. כך נישא חן וחסד בעיניו, וכך נתמלא בשמחת אמת.
שבת שלום – חג שמח – יהונתן גרילק
