כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי פרשת כי תשא

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 12.03.20 , 15:13ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
גדולים אנו, וגדולות הן משוגותינו, ומפני כך גדולות הן צרותינו, אך גדולות יהיו גם תנחומותינו. {הראי"ה קוק}

סטטוס שבועי:
כולנו חיים בפיסת ארץ צרה זו, נפגשים ונתקלים לא אחת איש ברעהו. מן הראוי שנפעל יחדיו למען איכות החיים, הנפגעת קשות במצב הנוכחי. ובפרט, שבני עם אחד אנחנו. מדוע נאפשר לשטן המחלוקת לרקד בינינו ללא כל הפרעה? מדוע ניתן לו ללבות את אש השנאה ולפעול כאוות רצונו? מדוע לא נשתדל לעצור ולו במקצת את קצב ריקודו...? חובת השעה היא להתלכד ולומר למלאך המשחית: די!

ציטוט שבועי:
אם ישימו על כף אחת את כל האידיאלים שבעולם ועל הכף השניה את קיום ישראל – אבחר בקיום ישראל. {דוד בן גוריון}

סיפור שבועי:

דעת מיעוט...

בעיר ניישטט היה ילד פלא יהודי. שמע הפריץ המקומי על ילד הפלא, וציווה שיבוא לטירתו לבדו.
בשעה היעודה ציווה הפריץ על משרתיו להסתגר בחדריהם, והוא עמד בחלון חדרו מאחורי וילון והביט לחצר הטירה. ראה את הילד הקטן מגיע, עובר בשער הפתוח, מתבונן בחצר הנטושה ומצחו מתקדר בדאגה. אין כאן את מי לשאול היכן חדרו של הפריץ, אין נפש חיה מסביב! נשא הילד הרך את עיניו אל הטירה הענקית, ולפתע אורו עיניו, והוא נכנס אליה בריצה. כעבור רגע קט נקש על דלת חדרו של הפריץ...


פתח הפריץ המופתע את הדלת ושאל: מנין ידעת היכן אני?
ענה הילד: ראיתי שהחצר נטושה, והבנתי שכולם קיבלו פקודה להסתגר בחדרים. הסתכלתי בטירה וראיתי שכל התריסים מוגפים, מלבד תריס של חדר אחד. הבנתי, שאתה מסתתר בו מאחרי הוילון כדי לעקוב אחרי, וידעתי היכן אתה...

ראה הפריץ שאכן גאון צעיר לפניו, ובמוחו עלתה מזימה נפשעת, להעביר את הילד על דתו. אמר לו: ודאי למדת את הכתוב בתורתכם: 'אחרי רבים להטות'.
ודאי, אישר הילד.
אם כן, המשיך הפריץ ואמר, הרי אנו הגויים רבים, ואתם היהודים מעטים. עליך להצטרף אלינו!

חייך הילד ואמר: אדוני הפריץ, אין זה מתאים לך לומר כן! ראה נא, אילו לא היית מצווה על משרתיך להעלם מן החצר, והייתי פונה אל חבורת המשרתים ושואל אודותיך, שלושה היו אומרים לי לפנות לקומה הראשונה ועשרה היו אומרים לעלות לקומה השניה. אין ספק שהייתי פונה לקומה השניה, שהרי 'אחרי רבים להטות'. אבל כעת, כאשר אני יודע שאתה בקומה השניה, אם אצא לחצר, וחמישים איש יאמרו לי שאתה בקומה הראשונה, לא אתייחס אליהם. משום שכאשר אני יודע את התשובה בבירור, איני צריך ללכת אחרי רוב הדעות...

פרשה שבועית:

פרשת כי תשא / 'ערכים מול יצרים'

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו {שמות ל"ב א'}.

אחד המאורעות המסעירים ביותר בתולדות בני ישראל במדבר אשר הביא כמעט להשמדתו של העם, הוא חטא העגל. העוון הכבד פגע ברקמות העדינות ביותר של הנפש, עד כי ממנו נובעות כל צרות הגלות, שנחתו עלינו. זהו חטא אשר טרם כופר עד תום. העגל, לו סגדו בקצות מחנה ישראל, כשנוכחו לראות ש"זה משה האיש" לא חזר, כהבטחתו, לאחר ארבעים ימי שהות במרומי הר האלוקים.

זהו מעשה שהגיונו אינו ברור. הכיצד עם ששמע, רק שבועות אחדים קודם לכן, את הצו החמור: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני... לא תעשה לך פסל וכל תמונה" {שם כ' ג'-ד'}, יוצר לעצמו עגל מסכה? כיצד יתכן שאנשים נבונים ושפויים מביטים עתה בהתפעלות על העגל, מעשה ידיהם להתפאר ומכריזים: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" {שם, ד'}?

מעבר לפרשנות המסבירה את המניעים הפסיכולוגיים והפילוסופיים למעשה העגל, ואחרי כל הוכחותיה החותכות של פרשנות זו, שבני ישראל לא נכשלו בחטא עבודה זרה כפשוטה, ניצבת אפשרות המעשה כתמרור אזהרה לאדם, לבל יבטח בעצמו, באמונותיו ובמערכת ערכיו.


התבונן בעם, שרק אתמול שמע קול אלוקים בהר סיני, שניסי יציאת מצרים ונפלאות המדבר עודם זכורים לו היטב, והנה כבר חזר לסורו. הבט נא בלבו, שרישומי מעמד ההר זכורים לו היטב, והנה כבר חזר לסורו. הבט נא בלבו, שרישומי מעמד ההר עדיין מזעזעים את נימיו, ובכל זאת לא עמד במבחן הראשון.
האדם, הוא יצור מורכב, מפותל, מלא סתירות פנימיות, אשר מאורעות מופלאים וחד פעמיים לא ישנו את אופיו הבסיסי, המהותי. הם מסוגלים אמנם להפעים את רוחו, להדליק את דמיונו, אולם לא בכך ייהפך לאדם אחר. הרגליו לא יוטבו ומערכת מושגיו לא תשתנה. את אלה ירכוש רק בתהליך ממושך של הפנמת הערכים, באמצעות חינוך עצמי תמידי, עקבי ועיקש. ולא, ינצחו הרצון האנוכי והמאוויים הסמויים את הערכים כולם. יכול האדם לדגול בערך האמת ככל שידגול, אך יחד עם זאת בחיי המעשה ישקר ללא נדנוד עפעף. יאמין האדם באהבת הבריות, ועם זאת לעולם לא תראה אותו מוותר לרעהו, המחפש נואשות חנייה למכוניתו בשעות הבוקר. יאמין באלוקים, יזכור את יציאת מצרים וברגע של חולשה ומבוכה יסגוד לעגל.

זהו האדם. זהו 'ההגיון' למעשיו, מעבר לכל ההגיונות וההסברים, הוא הגיון כוחו של היצר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק