כותרת
> C;
1/1
ארכיון עירוני כרמיאל

ראשוני העיר כרמיאל מאז ועד היום

כרמיאלי ארכיון עירוני כרמיאלפורסם: 21.02.21 , 11:05ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

"היו ימים, אני אותם זוכרת, אני אותם עד סוף ימי אשא..."

בשנת 1964 נוסדה העיר כרמיאל.

בשנה זו הגיעו להתיישב בה ראשוני העיר, שהגיעו אל האוויר הטוב ואל נוף הסלעים, עצי הזית וכלניות, הגיעו לגור בדירות של 60 מטר, לא מוכנות, באחד משניים- שלושה בניינים שהוקמו וידעו כי מטרת היווסדה של העיר היא לייהד את הגליל וכי הם שותפים לפיסת היסטוריה.

רבים ממייסדי העיר חיים איתנו ומשתפים אותנו בזיכרונות ותמונות בשחור לבן כאילו צולמו אתמול.

אך השנים חלפו, רבים ממייסדיה כבר אינם ובלכתם השאירו לנו בית חם ומורשת כרמיאלית נפלאה.

דור חדש וצבעוני, שני שלישי ואף רביעי כבר נולד, בנוף ילדותינו וצובר חוויות וזיכרונות משל עצמו.

אנחנו נמשיך להתרפק על נוסטלגיה, על שנים רחוקות בו היינו וחיינו כמשפחה אחת גדולה.

למדנו ערך של חברות, של ערבות הדדית ושל אהבת חינם.

ימים של שמחה עם המעט שהיה.

עם צריף קולנוע המפורסם, אך עוד לפני, יש מי שזוכר שהקרינו סרט על קיר בניין הספרייה שכבר לא קיים, תחת בניין הרכבת בגליל.

הבניין בו גרו בדירות שחלקן שימשו לגן ולכיתות לימוד, עד שבית ספר פלמ"ח הראשון בעיר הוקם.

אנחנו הילדים של שנת 64, אנחנו הסבים של היום, מעבירים את הלפיד הבוער של גאוות העיר כרמיאל, אל ילדינו ונכדינו.

יש מי שזכה ויושב עם הוריו שעדיין בחיים, לספר על ימיה הראשונים של העיר בה חיכו לחלוקת קרח ונפט עם עגלה וחמור.

אלה זכו לשנים מדהימות בעיר יפה ופורחת עם איכות חיים לה כולנו היום עדים.

ממשיכים להשריש אהבה למקום מתוך ילדות שלא נשכחת.

כמה מתושבי העיר שביקשו לכתוב כמה מילים...

אברהם ז"ל וסימונה גיל

הוריי הגיעו בשנת 1964 עם המשפחות הראשונות הישר לרחוב הגליל.

עם אחותי הגדולה בת ה-3, אני בת 5 חודשים הייתי ואחות קטנה שנולדה בכרמיאל.

היום גרות בעיר הבנות למשפחת גיל, הנכדים והנינים, דור רביעי שחי באושר בעיר.

זכורה לי ילדות קסומה, קהילה קטנה שחיה יחד כמשפחה מורחבת.

חברות מקודשת וימים שלא ישובו עוד.

הוריי בנו את הווילה הראשונה בעיר בתחילת שנות ה-70 אז הייתה להם חנות לדברי תינוקות. בהמשך פתחו את מסעדת גיל פנינת הגליל באזור התעשייה.

אהבתי הגדולה והמיוחדת לעיר באה מהבית שתמיד הייתה בו אהבה לעיר ולתושביה.

יצחק ולאה הרפזי

הגיעו לעיר בשנת 1964 עם שישה ילדים והשביעי נולד בכרמיאל.

גרו בגליל ומהבית היו מוכרים כל מה שרק חלמתם, משרוך ועד פרח.

לימים קנה חנות במרכז המסחרי וקיבל את הזיכיון הראשון בעיר לווימפי (כמו מקדונלדס היום).

שם מכר פלאפל ושווארמה ובהמשך בישלו בבית והמקום תפקד כמסעדה.

הרפזי היה אומן ואת סמל הרבנות הוא זה שצייר.

לביאה שלו- פישר

כרמיאל בעיניי ילדה בת 10 שרק הגיעה לכרמיאל:

מוקדם בבוקרו של ה- 17.9.1964, אבא וכמה מחבריו, מעמיסים על טנדר קטן את המעט שהיה בבית הקטן שלנו בצפת.

אמא מתיישבת ליד אבא, ואנחנו- אחי רוני ואני עם כל הדברים מאחור.

מגיעים לכרמיאל ואבא מראה על כניסת בית מסוימת ואומר בהתרגשות: "זה הבית שלנו".

אנחנו הילדים רצים על השביל שנמצא עדיין בביצוע, כולו חצץ, חול וסלעים.

לבית חסרות הדלתות והחלונות, חסר החשמל ונראה שגם פה יש עוד דברים רבים שלא הושלמו, אבל אני, אחי ואימנו מסתובבים בין החדרים עם חיוך מאוזן לאוזן בתחושת שמחה.

הגענו הביתה!

בתקופה ההיא אף אחד לא ידע ולא שיער למה תהפוך כרמיאל לימים.

אלו היו ימים של ממשל צבאי באזור, ההתיישבות בכרמיאל הייתה מאוד איטית בהתחלה.

את זה אנחנו הילדים לא ידענו, אנחנו נהנינו מהחבורה שנוצרה לה.

לנו כילדים, כרמיאל הייתה מגרש משחקים אחד גדול- ערמות חול בכל מקום, קרשים, ברזלים, טרקטורים, משאיות...

אני זוכרת אותנו מתפסים לקומה השנייה בבניין הרכבת הראשון (שמול הדואר) שחלקו עדיין היה בבניה, וקופצים ממנו על ערימת החול הענקית שהייתה מתחתיו וגולשים על החול עד למטה.

החשוב מכל- היה לנו חופש להסתובב ללא חשש ברחבי העיר וסביבתה, יכולנו להיכנס לבית של כל אחד בכל זמן, כרמיאל הייתה אז משפחה אחת גדולה וחמה.

זו הייתה ילדות נהדרת.

פנצ'ו וימברג

הגענו לכרמיאל בשנת 1964, שנה אחרי שעלינו מארגנטינה.

אני הייתי רק בן 7, הוריי קלרה וסיומה ואחותי בטי פלמר.

בכרמיאל היו רק שלושה בניינים ברחוב הגליל, שניים של ארבע קומות ותחילתו של בניין הרכבת.

לאמי הייתה החנות "אופנת קלרה" במרכז המסחרי.

גרנו בגליל 1 דירה 15, באותו הבניין עם הרפזי האגדי, שתי משפחות לוי, חיה ואיציק רז ואחרים.

לא היו הרבה ילדים ולכן שיחקנו כולם יחד ללא הבדלי גיל.

כל יום שיחקנו כדורגל, גיל איגרא (החבר הכי טוב שלי עד היום), אמנון אשכנזי, כרמל שמואל, דוד לוי, שמואל פופר ואחרים...

מה שהיה מיוחד בכרמיאל זה שכולם הכירו את כולם, היינו לא רק שכנים, גם חברים והיה אכפת אחד מהשני.

השכבה שלי: דוד לוי, אסתר לב רן, יעל פרקש, זוהר דניאלי- חי בפילדלפיה בארצות הברית.

משפחת היבש, מוטי וויקטוריה חיה קטלן

הגיעו בשנת 1964 יום אחרי החתונה, זוג צעיר, פתחו את המספרה הראשונה, 'מספרת ויקי' ובנו את ביתם בכרמיאל, נולדו להם 3 בנות: סיגלית, רקפת וכלנית.

"ילדות קסומה עם זיכרונות רבים וטובים".

סמדר מדמון

משפחת מדמון הגיעה לכרמיאל בשנת 1964, אחת מ- 24 המשפחות הראשונות.

אמי, גילה עדיין מחזיקה את הקופסא שקיבלה ובה מפתח שערי העיר.

אני הייתי בת 9 חודשים ואחי, גדעון נולד בשנה זו בכרמיאל.

משפחת שייגאן

הוריי, תקוה ודוד הגיעו לכרמיאל בשנת 1964, מהמשפחות הראשונות בעיר עם שני אחיי, מיכל ומיכאל, אני ילידת כרמיאל.

גדלנו וחונכנו בכרמיאל, ילדות נהדרת, גרנו ברחוב הסביונים.

אחי מיכאל שייגאן ז"ל, נהרג בתאונת דרכים בשנת 1989.

אני בן חיים

אני בן חיים קלמנוביץ, הבת הבכורה של שאול ושושנה קלמנוביץ ז"ל.

עלינו לארץ ישראל מרומניה באוקטובר 1964 והיישר מנמל חיפה נשלחנו במונית לכרמיאל.

יש לנו הכבוד להיות משפחת העולים הראשונה בכרמיאל.

גרנו כמובן ברח' הגליל-הרח' הראשון והיחיד שהיה אז.

בניין "הנוימן" הראשון היה מאוכלס והחלה הבנייה של בניין "הרכבת" הראשון ברח'.

גרנו בכניסה הראשונה וכמובן שאכלוס הבניין החל מהקומה הרביעית, האחרונה שבה זכינו לבית הראשון.

באותה כניסה, רח' הגליל מס' 9 היה גם בית הספר הראשון, אני הצטרפתי לילדי כיתה א' שמנתה 6 תלמידים!

המחנכת שלנו הייתה תלמה הדסי.

זכור לי הטיול השנתי הראשון של הכיתה, נסענו לנמל חיפה לראות את מסע התפוזים שנשלחים לייצוא.

הטיול השנתי היה במונית.

חוויה בלתי נשכחת.

זיכרון ראשון מכרמיאל- כאשר הורדנו מהמונית בכרמיאל, אמי פרצה בבכי, כאשר היא ראתה לאן הביאו אותנו.

המקום היה שומם, עם בניין אחד ותחילתו של השני.

כולו היה "חיק הטבע", טרשים והרים סביב.

עינת דה וולף

הוריי, אברהם ודבורה היו מראשוני העיר, בין 50 המשפחות הראשונות שהגיעו לכרמיאל.

גרנו במשעול הסביונים, אני נולדתי בשנת 1966 בעיר ולי שתי אחיות: מיקי ודלית.

משפחת זבידה, אנג'ל ומאיר מוניר

הגענו לכרמיאל בשנת 1968 כשאני הייתי בת 4 וחצי.

גרנו בגליל 5, אחד הבניינים הראשונים בעיר.

אבי עבד בבנק בעכו ואמי הייתה אחת התופרות הראשונות בעיר.

הרבה זיכרונות יש לי מהילדות בכרמיאל, לא הייתי מחליפה אותה.

כל כך אהבנו את כל השכנים, כולם היו יחד הילדים בכל הגילאים שיחקו יחד תמיד בחמש אבנים, בחבל, בארבע מקלות וכו'...

הבריכה "הווארדות" שהפועלים צעקו כדי שלא ניבהל מהפיצוצים וכמובן סצ'י שהלך לעולמו, יהי זכרו ברוך, המורה למוזיקה המיתולוגי עם הפנקס והנקודה השחורה במבטא הונגרי כבד.

מנחם לבל

ההורים, משה וזהבה לבל, הגיעו בשנת 1966 וגרו ברחוב צה"ל.

הייתי רק בן 4, אבא שלי עבד כנגר ובהמשך ההורים שלי פתחו את בית הקפה והקונדיטוריה הראשונה בכרמיאל במרכז המסחרי הראשון.

אני עברתי את כל המסלול החינוכי של בית ספר 'פלמח', 'הדקל' ו'הורביץ'.

זוכר ילדות יפה בכרמיאל, עד היום אני בקשר עם רוב החברים שלי מכרמיאל.

מלכה רבינוביץ

שמי מלכה, גדלתי וחונכתי בכרמיאל היפה שלנו.

הוריי היקרים ז"ל, סוזי ומקס רבינוביץ הגיעו לכרמיאל ישר מרומניה בשנת 1970.

אני נולדתי שנה אחריי, יש לי ארבעה אחים ואחיות מקסימים, גרנו ברחוב התמר,

עד היום כולנו גרים בעיר.

אבא ז"ל עבד במפעל מ.ט.ל.מ באזור התעשייה שלצערנו נסגר ואמי הייתה עקרת בית.

זכורה לי ילדות מאושרת, רב הזמן שיחקנו בחוץ, חגים של חוויה בבניית סוכות מול הבית, ל"ג בעומר ועוד...

זכור לי קיוסק בודד שנראה כמו בית, היינו קונים שם ארטיקים.

שלמות של תקופה אליה אני מתגעגעת ולעולם לא תשוב.

אהובה ודניאל להמן

עברנו לגור בכרמיאל בשנת 1970.

הגעתי לכרמיאל בשנת 1967 כאשר הקמנו בכרמיאל את תחנת הדלק סונול, מסעדה, ותחנת שירות לרכב.

הינו אגודה שיתופית שרותי כרמיאל.

באגודה היו שישה חברים, גרנו ברחוב התמר.

הדוור הכיר את כל המשפחות בכרמיאל, קיבלנו מכתב מגיסי בשוויץ, כיוון שהוא לא ידע את הכתובת המדויקת הוא רשם בכתובת רק את שם המשפחה שלנו והמכתב הגיע.

גרנו ברחוב התמר ואנחנו בכרמיאל עד היום, שניים מילדנו גם גרים בכרמיאל.

יעל בן- נון בוחניק

הגעתי עם הורי לכרמיאל בשנת 1970.

זוכרת את הבת מצווה שברוך ונגר ז"ל, ראש העיר הראשון של כרמיאל חגג לכל הבנות משנת 1964, בת מצווה משותפת, אשר התקיימה בקולנוע של משפחת ניצן, קיבלנו ממנו את הספר של שירת חיים במתנה.

שולה קטרון

שולה ודניאל ז"ל הגיעו לכרמיאל מחיפה, בשנת 1970 עם שני ילדים.

אייל היה בן 3 ובתיה בת חודש, גרנו ברחוב התמר.

עבדתי כגננת, דני בעלי ז"ל כסוכן ביטוח, ראשון שהיה בכרמיאל.

היום אני גמלאית ממשרד החינוך, ממשיכה לנהל את המשרד לביטוח "סוכנות קטרון" לכל ענפי הביטוח.

משפחתי- ילדיי ונכדיי גרים עד היום בכרמיאל.

יהודה ברקו

בן 46, נשוי למירב, מחנכת באיריסים ואב לארבעה ילדים.

הוריו, מלכה ואברהם ברקו, הגיעו בשנת 1972 לכרמיאל, יהודה נולד שנתיים לאחר מכן ברח' הגליל.

כשהם הגיעו לכרמיאל היה רק את בנין המשטרה, רחוב הגליל, צה"ל וכמה בניינים בדרומית.

1974- נולדתי, אח"כ נולדו עוד שני אחים, כולנו התחנכנו בעיר והקמנו משפחות בעיר.

גרנו ברח' התמר 19.

אני זוכר את ההרקדות במוצ"ש עם חיים, את השוק הישן, את הקולנוע של זלמן, את ההופעות בימי שלישי בפארק אופירה.

אני זוכר את ההתרגשות והציפיה לזה, את פסטיבל המחולות הראשון כשברוך ונגר ז"ל רכב על סוס במצעד לאורך נשיאי ישראל, את המימונה ואת ההופעות של יום העצמאות בבוסתן.

את הדינוזאור ואת האומגה, מלא חוויות וכרמיאל שכבר לא תחזור להיות כמו שהייתה.

עדי אלדר- 1973 ראש העיר כרמיאל לשעבר במשך 29 שנים

אחרי עשר שנים של חברות במשגב עם, החלטנו לעזוב ולחפש מקום בגליל.

מכיוון שאח של סוניה אשתי גר בכרמיאל, הגענו לביקור.

ראינו יישוב קטנטן וממבט ראשון מצא חן בעינינו.

עברנו לכרמיאל עם תינוק בן שנה ומיד נקראתי לדבר עם ראש המועצה, לימים ראש העיר הראשון של כרמיאל, ברוך ונגר ז"ל.

היות וגיורא רוזנטל הגזבר שהכיר אותי ולמדנו יחד בכפר הירוק אמר שאני בעיר, ונגר הציע לי לנהל את החינוך בעיר.

עבדתי במועצה וכמה שעות בהוראה בבית הספר הורביץ.

4500 תושבים בזמן הזה, הרגשתי כמו בקיבוץ גדול, אחד הכיר את השני, עיר נחמדה, חברה טובה, בסיס שעליו נבנתה כרמיאל.

לצערי חלק לא קטן מהוותיקים, ממייסדיה של העיר הלכו לעולמם.

אחרי 14 שנים בהם ניהלתי את החינוך בעיר ובמקביל לתפקיד שימשתי בשלוש שנים גם את המתנ"ס.

יצחק נבון ז"ל, שר החינוך הגיע לכרמיאל, התחברנו ולימים הייתי היועץ שלו למשך שלוש שנים.

ונגר העביר לי מסר שאם אחזור לעיר, אהיה סגנו.

לצערי ברוך ונגר נפטר, אני ניגשתי לבחירות דרך מפלגת העבודה לראשות העיר בשנת 1989 והשאר היסטוריה.

אשר ממן

הגעתי מצפת עם הוריי ,חנה ויעקב.

אבי שהיה עובד עירייה בשנת 1973 יום לפני שפרצה מלחמת ששת הימים.

הייתי בן 12 אחי היה בן 13 ואחותי נולדה בכרמיאל.

שרה שמאי

הגענו לכרמיאל בשנת 1978 עם 3 ילדים והיסטוריה רבה ומעניינת.

הייתי מורה בבית ספר פל"מח, המשכתי ב'דקל' ואחר כך ל'אשכול'.

לאחר לימודי תואר ואופנה עברתי ל'הורוביץ' עד שיצאתי לגמלאות.

כתבתי 4 ספרים שנמצאים גם בספריה בכרמיאל.

מאיר ושרה וייצפלד

ערן: ההורים שלי הגיעו לכרמיאל באזור שנת 1974 עם שני אחיי.

הם גרו ברחוב הדקל מספר 11 (הכוכבים) וכיום גרים ברחוב האורן.

אבא שלי עבד במרכז להכשרה מקצועית ממול למרכז קליטה.

בתחילה בתור מורה לריתוך ואחר כך קיבל בנוסף תפקיד של סגן מנהל.

אמי עבדה במספר עבודות כשאחת מהן הייתה אצל ליאורה התכשיטנית בקומה השנייה של עין הנץ.

אני נולדתי בשנת 1979.

אילנה שבתאי

הגענו מעכו לכרמיאל בשנת 1975 הייתי בת 17 ובעלי בן 24, זוג צעיר, קיבלנו דירה מעמיגור ברחוב הגליל, בעקבותינו הגיעו עוד חברים וקרובי משפחה.

שלמה קדוש

אני הגעתי לכרמיאל בשנת 1977 כול ארבעת הבנות שלי נולדו וגדלו בכרמיאל.

הגדולה נולדה בשנת 1977 בדרומית המתפתחת.

הרגשנו חלוצים, אוטובוס לא עבר בדרומית, היינו יורדים ב-9 קומות ומשם ברגל הביתה עם כול הבוץ של הבניה.