כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת וירא

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 14.11.19 , 13:46שם הכותב/ת: יהונתן גרילק

אימרה שבועית:

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. {מסכת אבות ב' ה'}

סטטוס שבועי:

בימים טרופים אלו, אנו מביטים אחורה, אל ההיסטוריה שלנו. אמנם, מבט אל העבר לא יחזיר לנו את שיגרת החיים שנפגמת, וולא יוריד את מפלס הפחד כאשר טילים נשלחים לגני ילדים, אבל אם אנו מעוניינים בפרספקטיבה נכונה, עלינו להתייחס לעצה הכתובה בפרשת האזינו: "זכור ימות עולם – בינו שנות דור ודור".
ימות העולם שלנו מספרים את אותה המעשייה בשפע וואריאציות. פרעה משעבד את עם ישראל, סנחריב מחריב את ממלכת ישראל, נבוכדנצר את מלכות יהודה. היוונים מקיימים אינתיפאדת בית שני, הרומאים מחריבים את המקדש. ההיסטוריה מאז גדושה ומלאה בגזירות שונות ומשונות. גירושים, עלילות דם, פוגרומים, מסעי צלב, פרעות, שואה. המתבונן האובייקטיבי לא מסוגל להבין, לא את עומס השנאה שמכוונת נגדנו, ולא את העובדה שאנו מציחים לשרוד. כולם ניסו להשמידנו וכולם נכשלו. עלינו לזכור: כשם שהסבל שלנו הוא ייחודי, כך גם קימונו הוא ייחודי.

ציטוט שבועי:

דווקא הצרות והייסורים ממרקים את היהודי ומחזקים את הביטחון בליבו. {שלום עליכם}

סיפור שבועי:

'כולנו יהודים...'

החיילים האמריקאים היהודים שנלחמו בנאצים במלחמת העולם השנייה עמדו בפני סכנות גדולות אף יותר מאלה שעמדו בפני חבריהם הלא-יהודים. אם הם נפלו בשבי, גרמניה לא התייחסה אליהם כשבויי מלחמה רגילים בעלי זכויות המוגדרות באמנת ז'נבה. במקום זאת, שבויי מלחמה יהודים זכו ליחס אליו זכו כל היהודים: הם נשלחו למחנות השמדה או עבודה, וסיכוייהם לשרוד היו קטנים. הצבא האמריקני אפילו יעץ לחייליו היהודים להשמיד את הדסקיות שלהם ואת מסמכי הזיהוי שלהם, אם יפלו בשבי הנאצים.

קבוצה של למעלה מאלף חיילים אמריקאים נפלה בשבי בסוף שנת 1944 ותחילת שנת 1945 בקרב על הבליטה ונשלחה למחנה השבויים IX-A ליד זיגנהיים, גרמניה. אחת הפקודות הראשונות שלהם הייתה להפריד את החיילים היהודים משאר הקבוצה ולהביאם לשוביהם הגרמנים.

מפקד המחנה הגרמני, רב סרן זיגמן, מסר את הפקודה באנגלית לחייל האמריקאי בעל הדרגה הגבוהה ביותר במחנה. היה זה רב סמל ראשון רודי אדמונדס, צעיר חסון בן 24, מנוקסוויל, טנסי. חבריו החיילים זכרו אותו מהטירונות כחייל עדין וצנוע וסביר להניח שרב סמל אדמונדס לא היה נראה כמועמד מתאים למעשה הגבורה שהוא עמד להפגין.

לדברי בנו, הכומר כריס אדמונדס, שבילה שנים בשיחות עם עדי ראייה וצירף פיסות מידע לגבי מה שהתרחש באותו יום ב- 27 בינואר, 1945, במקום לפקוד על החיילים היהודים לצעוד קדימה ולהתאסף, הוא פנה לאנשיו ואמר: אנחנו לא עושים את זה. כולנו נלך יחד.

בכך שפקד על כל האמריקאים במחנה השבויים לצעוד קדימה ולהתייצב מול שוביהם, הציב רב סמל אדמונדס את עצמו בחזית. לסטר טאנר, חייל יהודי ששירת עם רב סמל אדמונדס, נזכר במאורעות: אני מעריך שעמדו שם למעלה מ- 1,000 אמריקאים, כשרב סמל ראשון רודי אדמונדס ניצב בחזית מול רב הסרן זיגמן, עם כמה מש"קים בכירים לצידו, ואני ביניהם.

רב סמל אדמונדס אמר: 'כולנו יהודים'.

רב סרן זיגמן התקדם לעבר רב סמל אדמונדס ואמר: לא ייתכן שכולם יהודים!

רב סמל אדמונדס אמר שוב: 'כולנו יהודים'.

זיגמן רתח ושלף את אקדחו, מאיים לירות ברב סמל אדמונדס. למרות האיום במוות מיידי, אדמונדס סירב לסגת ולהסגיר את היהודים שתחת פיקודו.

לפי אמנת ז'נבה, אנחנו מחויבים למסור רק את שמנו, דרגתנו והמספר האישי שלנו, השיב רב סמל אדמונדס. אם תירה בי, תצטרך לירות בכולנו ואחרי המלחמה תעמוד לדין על פשעי מלחמה.

כעבור רגע, הסתובב מפקד המחנה והלך.

בנו של רב סמל אדמונדס מעריך כי מעשיו של אביו הצילו את חייהם של למעלה מ- 200 חיילים אמריקאים במחנה השבויים הגרמני.

פרשה שבועית:

פרשת וירא / 'שלטון החוק'

"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" {בראשית י"ג, י"ג}

אברהם זקן כבן מאה שנה, ביום השלישי למילתו, רץ לקראת האנשים ומתחנן אליהם שיעשו עמו טובה ויפקדו את ביתו. והם 'ברוב טובם' נעתרים לו וגומלים איתו חסד זה. התורה מבליטה את עומק חסדו של האיש, את הצורך הטבעי שלו להיטיב לזולת.

והנה, מעבר חד מן היופי השקט אל הפראות הסדומית השונאת אורחים ורודפת אותם. גלישה מן הנועם והעדינות ביחסי אנוש אל הברוטליות של אנשי סדום, המתגודדים סביב ביתו של לוט שהעז להכניס אורחים.

לא היתה זו עיר פרועה לשמצה ששררה בה אנרכיה מטורפת. ההיפך! אזרחיה הצטיינו בשמירת החוק והסדר ובאורח החיים השקט שניהלו.

מדוע הפכה העיר לסמל החטא, הרוע והשחיתות?

כי השפע העבירם על דעתם. השגשוג היה להם לרועץ. רצונם לשמור על עושרם הובילם אל האבדון.

העושר יצר תיאוריה כלכלית הטוענת שהזולת, בעצם מהותו, פוגע במרחב המחייה שלנו. הזכות להגן על האינטרסים שלנו, כופה עלינו מאבק מתמיד נגד מהגרים בלתי רצויים. סדום היתה למולדת האגואיזם המאורגן, המעוגן בחוקי המדינה.

לשם כך חוקקו את החוק הבא שאושר ברוב דמוקרטי: 'הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק ידי עני ואביון בפת לחם - ישרף באש' (פרקי דרבי אליעזר כ"ה).

זהו חוק הגבלת ההגירה שעונש כבד בצידו. אנשי סדום בוודאי טענו להצדקתם שאין להם ברירה. האינטרס העליון של המדינה חייב אותו. בעטיו, כל הפוגע במדינה ובכלכלתה, ויהיה זה הלך זר או פרזיט מקומי, כל פושט יד שאינו עובד - אחד דינו להישמד.

לא פריעת חוק והשתוללות חסרת רסן הפכה את סדום... לסדום. להיפך, שמירת החוק, במיוחד חוק זה של אי הגשת סיוע לזרים - הוא המעשה הסדומי. עצם קבלת חוק זה שחרר את האזרחים מכל שמץ אשמה ומוסר כליות. חוק המדינה אוסר להגיש עזרה, והאזרח ההגון נשמע לו. רק נשמעתי לפקודות... הן המילים המזוויעות שבפי כל הפושעים הנאצים שהועמדו לדין. בעזרת החוק נשאר המצפון נקי, כי איש אינו משתמש בו.

על קרקע זו צומחות האלימות והאדישות לסבל הזולת. כך מת האנושי שבאדם. בפיתוח אדישות זו טמון חטאה הגדול.

סדום, העיר החרוצה, שאזרחיה עמלו רבות עד שהגיעו אל העושר ואל השגשוג הכלכלי, הקריבה על מזבח ההצלחה את הלב. מהווילות המפוארות נשבה רוח קרה של אנוכיות. החוק שעמד לצידם, הגן עליהם מפני התעוררות אפשרית של המצפון. עיר זו הובילה, איפוא, את עצמה אל אובדנה.

אנשי סדום 'הישרים' לא סבלו, כמובן, פגיעה בחוק. הם יצאו בשם האזרחות הטובה להגן עליו, כמסופר בתלמוד:

פלוטית, בתו של לוט, היתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד ברחוב העיר, ועגמה נפשה עליה. מה היתה עושה? בכל יום שהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה, וכלכלה אותו העני.אמרו אנשי סדום: מאין הוא חי? עד שידעו הדבר. מה עשו? היו טחין אותה בדבש, והדבורים נשכו אותה עד שמתה (מסכת סנהדרין ק"ט, ב').

זו סדום! תיאור דמותה הוצמד בתורה לתיאור חסדו של אברהם, במטרה להבליט את הניגוד, לעמת בין הטוב והרע, בין האמת והשקר.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק