אימרה שבועית:
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. {ספר החינוך}
סטטוס שבועי:
ערכן של התפילין כמעצבי התודעה והזהות רב הוא. הם משמשים כמוליכי הזכרון הלאומי של המאורעות החשובים שאירעו לעם ישראל בתחילת דרכו: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך" {שמות י"ג ט'}. בלב האדם חלה במשך הזמן שחיקה מתמדת, ותחושת החוויה פוחתת והולכת. אם ברצונו של העם איפוא, לשמר זכרונות אלו, ולחיות לאורם, עליו ליצור לעצמו מערכת חיזוקים נאותה.
תפקיד זה ממלאות התפילין. הנחתן היומיומית, יוצרת את ה'תמונה' בה יראה המניח את עצמו ברגעי הנחת התפילין, כאילו הוא יצא ממצרים. מצווה זו מזכה אותו בתחושת הרגע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, כאילו הוא אישית השתתף במצעד אל המדבר, אל החירות.
ציטוט שבועי:
האנטישמיות היא היא אשר פּקחה את עיני לשוב אל יהדותי אשר שכחתיה. השנאה אלינו היא אשר למדתני לאהוב את עמנו. {מקס נורדאו}
סיפור שבועי:
'מבצע חילוץ'
ישראל שכב על דרגשו בצריף, מנסה להירדם. מחשבות על גורל בני משפחתו הטרידוהו, עד ששקע בשינה.
'פסססס', נשמע לפתע רחש מוזר, פססס... יש לי תפילין.
לחשושים נשמעו ברחבי הצריף: איזו סכנת נפשות!, כל הכבוד!, מי היהודי הזה?, אולי ברצונו להלשין עלינו לנאצים?
בתוך דקות התאספו יהודי הצריף סביב יהודי הדור פנים שהחזיק בידיו זוג תפילין.
הוא הזדהה כרב מהונגריה, וכולם שמעו בהתרגשות כיצד הבריח את התפילין תמורת שוחד, כדי שיוכלו להניחן לאחר זמן רב שלא זכו לקיים מצווה זו. לאחר מכן החל דיון הלכתי אם מותר להניח תפילין בלילה.
ישראל נדהם איך יהודים רזים, מושפלים עד עפר, שלא הניחו על ראשם תפילין כמעט שנתיים, עומדים מול תפילין ומתפלפלים אם מותר להניחן בלילה...
הוא שמח שברצונם לכוון לרצון ה', אך חסרה לו ההתלהבות הראשונית כאשר נודע להם שהגיעו תפילין, ואז הכריז: ברצוני להיות מאלה שכשאעלה השמימה יבוא המלאך וילקה אותי על שהנחתי תפילין בלילה בברכה בתוך המלחמה הנוראה, לאחר שלא הנחתי אותן כמעט שנתיים, ולא מאלה שהחמיצו הזדמנות פז כזאת. הוא חטף את התפילין, בירך בהתלהבות והניחן.
כולם הביטו בו המומים. מיד נעמדו בשתי שורות והחלו להניח תפילין בברכה בזה אחר זה. לאחר מספר דקות של התעלות רוחנית, נכנסו לפתע לצריף שני שוטרים ושאלו: מה קורה פה? מה יש לך ביד?
ישראל ראה את הרב מתאמץ לקמץ את התפילין לתוך ידיו. הנאצי היכה באכזריות את הרב ואת ישראל שלצדו. לאחר מכן קרא למפקד המחנה להחליט על העונש הראוי.
כעבור דקות נכנס לצריף מפקד המחנה חדור במבטי שנאה.
הביאו אליי את התפילין! דרש, והשוטרים חטפו אותן מידי הרב. עם שחר אשרוף אותן לעיני כל 500 יהודי המחנה, הכריז המפקד, "ה יהיה העונש הגדול ביותר עבורכם, יהודים ארורים!, הוסיף בחיוך, ויצא עם שוטריו.
שקט השתרר בצריף. ישראל שכב על הרצפה כאוב ולצדו הרב. ישראל אמר בחיוך נגדי, הנה המלאך שהיכה אותי על שהנחתי תפילין בלילה בברכה... אמרתי לכם שיבוא!...
איזה בזיון יהיה מחר!, נשמעו קולות, הייתכן שישרפו תפילין לנגד עינינו ולא נעשה דבר?!
אסור שזה יקרה, אמר ישראל, צריך לקחת את התפילין!
השתגעת?! זה בלתי אפשרי!, קראו לעברו.
נשמתנו ממילא תישרף כאשר נראה, חלילה, איך שורפים את קודשי ישראל!, אמר, צריך להוציא את התפילין הלילה.
בתוך מחנה העבודה היה יהודי שהיה אחראי על עבודות העץ. הוא הציע להכין שתי קוביות מעץ הדומות לבתי התפילין, אם מישהו יתנדב לחדור לחדרו של המפקד ויחליף עמהן את התפילין האמתיות. גאוותו היהודית חיזקה את ישראל, שקרא: אני אלך!. בתוך דקות הכין היהודי שתי קוביות עץ צבועות שחור שדמו לתפילין שנלקחו.
היה זה סוף הלילה. שקט שרר במחנה. מדי פעם נשמעו נביחות כלבי האס-אס. ישראל הלך חרש לעבר משרדו של מפקד המחנה, ובידו התפילין המדומות. לצדו הלכו שני יהודים לסייע לו. צללית של שוטר אס-אס ביצבצה מאחורי חומה, כלב שחש בהם נבח, אך הם המשיכו לפסוע בזהירות להציל את התפילין. לאחר מספר דקות מתוחות הגיעו למשרדו של מפקד המחנה. ישראל טיפס על הגג בעזרת סולם שהונח שם ובעזרת מלוויו השתחל אל החדר בגופו הצר דרך פתח האיוורור. הוא זחל עד שהגיע לחדר המרכזי, בו ראה את התפילין מונחות על שולחן מפקד המחנה, וקפץ לתוך החדר. בחיוך רחב הניח את תפילין הדמה ולקח את התפילין האמיתיות, הצמידן לגופו וקפץ כלעומת שבא דרך פתח האיוורור עד שחזר לצריף.
כל היהודים ניגשו לדרוש בשלומו. לבו פעם בחוזקה, אך הוא היה מאושר שעמד במשימה. ישראל החזיר את התפילין לרב ההונגרי. לאחר מכן נפל תשוש על הדרגש לדקות הספורות שנותרו לו עד להשכמת הבוקר.
הבוקר הגיע ועמו מתח גבוה: האם ישרוף מפקד המחנה את התפילין מעץ? ואם יבחין בהחלפתן, הישים עצמו ללעג וישרוף את התפילין המדומות או שיזרקן לפח? האם יעניש על ההתגנבות לחדרו? האם מישהו מהיהודים ילשין חלילה על ההחלפה תמורת פת לחם?
כל יהודי הצריף החליטו לא לדבר על הנושא. כולם יצאו כרגיל לעבודת מסילת הרכבת. הם שיערו שהנאצים מתכננים אירוע לפנות ערב, אך הערב חלף ללא אזכור של אירועי התפילין.
כנראה שמפקד המחנה הבין שמישהו החליף את התפילין בתפילין מדומות, אלא שמפאת הבושה והחשש מהלשנה של פקודיו למפקדיו, החליט להעלים עין מהסיפור.
כך או אחרת, כבודן של התפילין היה יקר ליהודים לא פחות מהחיים עצמם. {מתוך אתר: ערוץ 7}
פרשה שבועית:
פרשת יתרו / 'איחוד מאוחד'
"ביום הזה באו במדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר" {שמות י"ט א'-ב'}.
חכמינו ז"ל דלו ממכמני פסוק זה את הדברים הבאים:
גדול השלום, שבכל המסעות כתוב 'ויסעו' 'ויחנו' - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיוון שבאו לפני הר סיני, נעשו כולם חניה אחת: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. אמר הקב"ה: הרי השעה שאני נותן תורה לישראל (מדרש ויקרא רבה ט' ט').
המאורע המרכזי בתולדות עם ישראל - הוא מעמד הר סיני.
מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים לארץ, ועם שלם חווה חוויה נבואית שלא היתה כמוה, ושוב לא תהיה - הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה היא, כי המעמד החורג מגבולות הניסיון האנושי וההיסטורי המצוי, הערה תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדברות במעמד ההתגלות, שונה הוא העולם, אם כי טרם הגיע לתיקונו השלם.
האלוקים לא נגלה בסיני לפתע פתאום. קדמו למתן תורה הכנות רבות המפורטות בפסוקים המקדימים את תיאור המעמד {שמות י"ט}. היו אלו הכנות של מאמץ לקירוב לבבות וליצירת אחדות אמת בין כל חלקי העם.
היה זה רגע של חסד בתולדות עמנו. רגע ללא מחלוקת, ריב ומצה, רגע שצריך להעלותו על נס. האלוקים ציפה לרגע זה וניצלו להעניק תורה לעמו.
זהו הרגע המתאים ביותר. מטרת התורה היא להרבות שלום. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" {משלי ג' י"ז}. אם יוכח שיסוד השלום קיים בעם, פתוחה הדרך למתן תורה.
תרי"ג מצוות לה לתורה. יש מהן שאין ביכולתו של כל יחיד לקיימן, שכן יש מצוות המיוחדות לכהנים, לנשים ולעוד קבוצות. רק כל העם יחדיו יש ביכולתו לשאת את משא התורה כולה, בשעה שהוא כ'איש אחד בלב אחד'.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק