אימרה שבועית:
האדם משול לציפור. הציפור יכולה לדאות למעלה למעלה, בתנאי שתניע כנפיה בלי הפסקה. אם היא מפסיקה לרגע, הרי היא נופלת וצונחת למטה. כן הוא האדם... {רבי ישראל מסלנט}
סטטוס שבועי:
בעולם כולו קיימת נטייה אצל עמים רבים לגילוי שורשים ולעריכת היכרות מעמיקה ביותר עם מורשת העבר. ואילו בארצנו לעתים נראה שהמגמה הפוכה. גם אם אין רצון להתקרב ליהדות, מן הראוי היה לערוך היכרות עם דרך החיים היהודית, עם העבר המפואר ואף עם הליכות החיים וכיווני החשיבה המאפיינים את היהדות המסורתית של סבינו וסבתינו. היכרות זו מסוגלת למנוע את ניכור, ובכוחה לגשר וליצור הבנה והכלה הדדית.
ציטוט שבועי:
הדת היהודית היא ששמרה על חיי האומה. ההשתייכות אליה הייתה כנתינות המדינה. {אברהם שטרן – יאיר}
סיפור שבועי:
אקדמיה ללשון...
רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, הידוע בכינויו - הסבא מסלבודקא, חלה ואל מיטתו הוזעק רופא מומחה. מדד הרופא את חום גופו, הקשיב לפעימות הדופק, הביט באישוני העיניים ואמר: יפתח מר את פיו ויוציא את לשונו. ביקש לראות אם אין זו דלקת גרון. פתח הסבא את פיו, אך לא הוציא את לשונו. התקשה הרופא לראות ושב וביקש: יוציא מר את לשונו. אולם הסבא הגביה את לשונו והנמיכה, אך לא הוציאה...
נבוך הרופא ושאל: היש לכבודו פצע בפה? משהו מפריע להוצאת הלשון?
לא, השיב הסבא.
אם כך, מדוע אינו מוציא את לשונו לבקשתי?
נחרד הסבא: איך אוכל להוציא לשון כלפי אדם?! הן יש בכך שמץ זלזול, פחיתות כבוד! מוטב לי להישאר בחוליי ולא אנהג זלזול כלפי אדם, צלם אלוקים!
פרשה שבועית:
פרשת משפטים / 'טיפול המרה'
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו..." {שמות כ"ג ה'}.
סודה של פרשת משפטים מתגלה היטב בפסוק זה ובהלכות שניתן להסיק ממנו.
מקבילה לפסוק זה אנו מוצאים בספר דברים: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמתם מהם, הקם תקים עמו" {דברים כ"ב ד'}
מתוך עיון מדוקדק בכתובים הסיקו חז"ל כי מדובר בשתי חובות שונות. חובת הפריקה של משא הבהמה הרובצת על הקרקע באפס כוח, וחובת העזרה בטעינה על גב החמור העומד שוב על רגליו והכנתו לדרך.
והיה, אם הזדמנו לאדם שתי המצוות יחד בבת אחת, כגון שני חמורים - אחד רובץ תחת משאו, והשני מצפה להטענה, חובת הפריקה קודמת לחובת הטעינה של הבהמה השניה. שכן על ידי פריקת המשא מגב הבהמה, מקיים האדם מצווה נוספת של מניעת צער בעלי חיים החייבת אף היא מן התורה.
עתה, שימו לב!
ההלכה האחרונה עשויה להשתנות. עלול להווצר מצב שבו יהיה האדם חייב לנהוג בצורה הפוכה, כלומר, קודם לעזור בטעינה ורק לאחר מכן בפריקה. הידעתם מתי? כאשר הנחלץ לעזרה שונא את בעל החמור המצפה שיעזרו לו בטעינה.
במקרה כזה פוסקת ההלכה, שעל הנחלץ לעזרה לנטוש את החמור הכושל ולעזור לשונאו להטעין את המשא. מדוע במקרה שקיימת שנאה דורשת ההלכה קודם להגיש עזרה לשונא?
התשובה היא: 'לכוף את יצרו עדיף' (בבא מציעא, דף ל"ב).
אנו עוצרים ליד מילים אחרונות אלו, ולעינינו נפרשת התפיסה ההלכתית של מושגים כמו צדק, משפט ויושר. זוהי תיאוריה השונה מהותית מהשקפת משפט העמים על מושגים אלו. הבה נעמיד אותן זו מול זו.
הצדק המשפטי הטבעי, מגמתו להגן על האדם ועל רכושו מפני התנכלויות הזולת או החברה. מטרתו העליונה: תן לכל אדם את שלו, דאג שיישמרו זכויותיו הצודקות. זו מהותו - לשמור על גבולות הצדק והיושר. הגישה היא מעשית, נכונה, ואין לה כל יומרות מחנכות.
אולם בפרשתנו אנו מבחינים במוטיב נוסף היוצר תיאוריה שונה לחלוטין.
לאור ההשקפה המקובלת לפי הצדק הטבעי חייב אני תמיד לעזור בתחילה לפרוק את המשא הבהמה הכושלת (ובכך גם למנוע את צערה, נוסף להושטת העזרה לבעל הבהמה). את החובה הזו מגמישה ההלכה בהתאם לנטיותי, אבל בצורה הפוכה. ההלכה מתאימה את עצמה ליצר השנאה שעלי לכוף ולשנות. הצדק ההלכתי אינו רק משפטי, כי אם גם מוסרי. יעדו העליון: חינוך האדם ועיצובו מחדש.
כפיית הלב להושיט עזרה לשונא, בכוחה להקהות עוינות זו ולפתוח פתח ליחסים משופרים יותר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק