מדוע הכרחת אותי להאזין לדבריך מחוץ לבית, כשכולי רועד מקור?
רציתי, השיב הרב, שתחוש קור מהו. ליד האח הבוערת לא תשכיל להבין, עד כמה סובלים אחיך בפרברי העיר.
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם" {ויקרא כ"ג, כ"א}.
'עצם היום הזה' – הוא חג השבועות – יום מתן תורה.
למעשה, אין אנו חוגגים בחג השבועות את יום מתן תורה עצמו. החשבון הינו פשוט למדי:
בהתאם למסורת שבידינו התרחש מעמד הר סיני ביום השבת. אנו מוצאים בתלמוד (שבת דף פ"ז) שבני ישראל יצאו ממצרים ביום החמישי בשבוע. אם כך, הם החלו בספירת העומר למחרת היום, הוא יום הששי בשבוע. מכאן תוביל אותנו ספירה עקבית של חמישים יום בלוח השנה אל יום הששי בשבוע, ואילו התורה ניתנה בשבת שלאחריו, ביום החמישים ואחת! מדוע איפוא אנו חוגגים מאז את יום החמישים לספירה כיום מתן תורה?
זאת ועוד, חג מתן תורה כלל אינו מוזכר בתורה. הוא מכונה חג הביכורים או חג השבועות. שם אחרון זה מתקשר ישירות אל מצוות ספירת הימים והשבועות המסתיימת ביום זה, בלא כל אזכור של המאורע הכביר של מעמד הר סיני, ששינה עם ועולם.
אין אנו חוגגים את זכרונו ההיסטורי של מעמד הר סיני. חגנו חל ביום סיום הספירה שלקראת המעמד הנכבד ההוא. חג מתן תורה חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת התורה.
המון העבדים שיצאו ממצרים, לא היה ביכולתם לקבל את התורה. תחילה היה צורך לשנות את האווירה, ליצור את האטמוספירה הרוחנית הראויה, ולשנות את סולם העדיפויות. העם זקוק היה לפסק זמן כדי להתכונן כראוי למפגש עם האלוקים. ארבעים ותשעה ימי הספירה סיפקו לו הזדמנות פז להיערכות נפשית בצורה הדרגתית ויסודית לקראת המאורע הגדול. קליטה והפנמה נכונה של דברי התורה תלויות בהתבוננות מעמיקה ומתמשכת, המכשירה את הלבבות לקראת מתן תורה מתוך תחושת התעלות ונקיות הדעת והנפש. אלה הכינו את הנשמה להבנת המעמד ההוא על כל עומקיו. ההכנה היא העיקר.
ועל כן, יום החמישים לספירה, היום שלפני מתן תורה – הוא איפוא יום החג. יום החג לדורות. ביום זה על האדם לעצור (ואכן, החג נקרא בפי החכמים – "עצרת") ולבדוק את המלאי הרוחני שרכש בימי ההכנה. ביום חג זה הוא מאזין לקולות העולים מלבו, המלמדים אותו אם התעדן כראוי, אם חידד את תחושותיו בימי ההתבוננות שנקבעו לו. עליו לברר, אם יהיה ביכולתו לקלוט ולהתפעם נכונה מדברי התורה ולהתחנך לאורם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}