כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

תולדות - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 21.11.14 , 09:42ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

סטטוס שבועי:

עם ישראל צלח נהרות דם, עבר במוקדי אש, ולמרות הכל המשיך בדרכו. אויביו הקדומים אבדו ונשכחו מלב, ורק הוא ממשיך בדרכו הייחודית, דרך שבזכותה ירד שפע אורה לעולם כולו. נמשיך לקוות ולהתפלל מעומק הלב, וה' יהיה בעזרנו.

ציטוט שבועי:
ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד. {בנימין זאב הרצל}

סיפור שבועי:
כבוד האדם!
רבי יעקב ישראל לובצ'נסקי הרב מברנוביץ', נדרש להכריע בנושא הגובל בדיני נפשות: פרנסי העיר ביקשו את הסכמתו לפטר את השמש הזקן של בית הכנסת הגדול.
קשה היתה עבודתו של השמש. היה עליו להשכים מבעוד ליל ולהסיק את התנור, כדי שכאשר יבואו ראשוני הלומדים באשמורת הבוקר, לפני תפילת ותיקין, ימצאו את המקום חם, נעים ומואר. חייב היה לשרת את הלומדים השוקדים על תלמודם לאחר תפילת ערבית ולספק להם נרות ככל שידרשו. כשהיה אחרון המתמידים עוזב, היה המשמש מסדר את הספסלים ומחזיר את הספרים ואת הסידורים למקומם. היה מנקה את שיירי הנרות ומדיח את כוסות השתיה, גורף את הגחלים מהתנור ומכבה את האור. כמה זמן נותר לו לשינה, עד ליקיצה המוקדמת? שעה קלה, לא יותר.
עשרות שנים מילא השמש את תפקידו באמונה, אבל הגיל גבר עליו. הוא נעשה כבד תנועה, קצר ראייה וקצר רוח. ויותר מכך, הוא היה מסיים את עבודתו בשעה מאוחרת אחר חצות, משתרך לביתו, שוכב לנמנום קל - ומקיץ בסוף זמן קריאת שמע... הלומדים היו באים בטרם שחר, ובית הכנסת נעול, חשוך וקר. אי אפשר היה להמשיך כך, יש למצוא שמש אחר, צעיר ונמרץ.
צודקים. אבל השמש, מה יהיה עליו? את מיטב שנותיו מסר לציבור, ועתה יושלך ככלי שאין בו חפץ? זו לא רק חרפה, לא רק בושה. באותם ימים לא היתה קרן פנסיה, ולא דמי ביטוח לאומי. ממה איפוא יחיה, היפשוט יד?
"דברו איתו", ביקש הרב, "העמידוהו על חומרת המצב. אולי יתעשת, אולי ישוב לתפקד".
הפרנסים משכו בכתפיהם: "דיברנו, אך לא ההזנחה היא הבעיה, הוא כלל אינו מתרפה. הוא פשוט איננו יכול, זקן הוא, עבר זמנו"...
"אין דבר העומד בפני הרצון", קבע הרב נחרצות. "אני אשוחח עימו!"
"אדרבה", אמרו הפרנסים, "אבל אם לאו, הרינו מבקשים הסכמה לפטרו. הקהל אינו חייב לסבול".
פנה הרב לשוחח עם השמש הזקן, וראה זה פלא: הדברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב. שוב הוכח כי אין לך דבר העומד בפני הרצון. עובדה: העולים בטרם שחר לבית הכנסת, והרב בראשם, נתקלו בבית כנסת פתוח, מואר ומוסק. השמש בא, עשה את מלאכתו וחזר לישון. מדוע לא, שיערב לו. נושא הפיטורין ירד מן הפרק.
איש לא ידע, איש לא העלה על דעתו, שהרב אכן שוחח עם השמש, אך ראה שאין עם מי לדבר, ונכמרו רחמיו. הרב עצמו קם בשעה שתיים לפנות בוקר, עולה לבית המדרש, מעלה את הנרות בנברשת, עורך את העצים בתנור, מפיח בהם אש וחומק לביתו לשעה של לימוד. שב ועולה עם משכימי קום, ומשבח באזניהם את השמש שחזר למוטב...
לילה אחד חזר השמש לביתו שעה לאחר חצות. כהרגלו, פנה לנמנם, אך השינה היתה ממנו והלאה. קורה, במיוחד בגיל זה. האורלוגין צילצל אחת, אחת וחצי, שתיים, שתיים וחצי. אמר לנפשו: "אם ממילא אני ער, אמלא את תפקידי"... קם, התלבש והחל משרך את רגליו בעלטה, מבוסס בשלג וקופא בצינה. כשהתקרב לבית המדרש, הופתע. אור דלק בבית המדרש שהיה אמור להיות נעול ואפל.
מחשבה פרועה הלמה בו לפתע כקורנס: כל זמן שהיה כוחו במותניו, רעדו ממנו חסרי הבית, ארחי פרחי, ולא העזו להשתכן בבית המדרש. אך עתה, בוודאי התנחלו בו, עשאוהו לביתם! איזו חוצפה, איזו עזות פנים!
הכעס מילא אותו כוחות עלומים. בצעד מאושש עלה לבית המדרש ופתח את הדלת בתנופה. ואכן, כאשר שיער כן היה: אורח השתלט על המקום. לא הסתפק בהעלאת הנרות בנברשת, אלא עוסק הוא עתה בהסקת התנור הגדול, מעשה בעל בית!
"מי נתן לך רשות? זה רכוש בית הכנסת! כבה את האש מיד!"
באותה שעה גחן הרב על העצים הקרים והלחים. כהרגלו, שקד להפיח בהם אש. המלאכה לא היתה קלה. לפתע הוא שמע את קולו של השמש, את גרירת רגליו, ונחרד: אם יזדקף, יזהה אותו השמש, ויבין. יבין מי קם מבעוד לילה, מי טורח להסיק את בית המדרש. הרב בכבודו ובעצמו. יבין ויתבייש בעצמו, בחולשתו ובאוזלת ידו. לא, הוא אינו יכול להזדקף ולהראות את פניו, לא כעת.
השמש כבר מאחריו, פיו מלא נאצות. כעת, חשב הרב, ודאי איני יכול לצאת. השמש יראה את מי חירף וגידף.
"האינך שומע? חרש אתה!" צעק השמש והחל לכבד במתת יד את חלק הגוף שמחוץ לתנור...
כעת, ודאי שלא יוכל לצאת!
למזלו, חלש היה השמש, במיוחד לאחר ליל השימורים, ושבעתיים לאחר שהותש כוחו בצעקות ובמכות.
עייף פנה משם בגרירת רגליים, כשהוא זועף.
בינתיים נשאו מאמצי הרב פרי. האש נאחזה בזרדים שהשמיעו קול פיצפוץ עליז. כשראה הרב שרגלי השמש מתרחקות, מיהר ונרתע מהתנור המתלקח, אך איחר את המועד, זקנו נחרך.
חמק כדי שהשמש לא יזהה אותו, הלך סחור סחור עד שהגיע לביתו. "מה אירע לך? כמעט נשרפת כולך?" הרבנית נדהמה למראה פניו. הרב סיפר לה הכול, וביקש שתנצור את הסיפור במשך כל ימי חייו של השמש. ביקש צעיף כדי לעטוף את פניו בצאתו, כאדם הסובל ממיחושי שיניים.
לפני שיצא שאלה הרבנית: "יעקב ישראל, יש לי שאלה: מה היית עושה, אילו היה השמש נשאר מאחוריך עוד שתי דקות?"
האש כבר החלה להאחז בזרדים, עוד שתי דקות היתה מתלקחת שם להבה עזה, מדורה במלוא עוזה! הן רק ברגע האחרון הוא נחלץ!
"איני מבין מה השאלה", ענה הרב, "אם קבעו חז"ל שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ודאי שאסור לו לצאת!"...

פרשה שבועית:

פרשת תולדות / "שנאת עולם לעם עולם"

"ויזרע יצחק בארץ ההיא... ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד'. וילך משם יצחק... ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" (בראשית כ", י"ב-ל"ג).
גרר - מולדת האנטישמיות הקלאסית. שם למד היהודי ששונאים אותו, שמקנאים בו על הצלחותיו. שמגרשים אותו ו...מבקשים את קרבתו. היחס הדו-ערכי כלפי היהודי בכל הדורות בא לידי ביטוי כבר בחייו של יצחק. מאז לא השתנה דבר.
היא נולדה אז, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית, טעם שם לראשונה מתבשיל השנאה שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.
ואולי משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר ועל משטמת בני עמו.
מן ההתייחסויות של אבותינו נלמד את היחס הנכון לאמת ולשקר, לטוב ולרע. פרשתנו, מביאה אותנו אל שורשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר למעמדנו בעולם ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי מעשי האבות סימן לבנים.
ועל כן, יצחק הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו, את היהודי - הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום שאליו יגיע, בכל מדינה שבה יתיישב, ייחשב לזר, בלי להתחשב במאמציו להטמע בקרב יושביה. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו ויעלה מעלה מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית.
אך כמו היום - כן כבר אז. הצלחת הזר מעוררת את קנאת האחרים, את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו, שכן היא פוגמת בשלוות רוחם. הקנאה מפעפעת בלבם פנימה ואט אט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה היא מקננת במסתרים, אולם לאחר זמן היא הופכת גורם פעיל במערכת היחסים בינו לבינם.
כדרכה של קנאה זו, היא חסרת היגיון. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר" (בראשית כ"ו, ט"ו).
למה? אם אתם, הפלשתים, שונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים! מדוע הינכם סותמים את הבארות ומדוע אתם ממלאים אותם בעפר? לשם מה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתימחק כל זכר לפעילות של אברהם ושל יצחק? כלום אינכם זקוקים למים?
אולם, זו היא תכונת הקנאות האנטישמית. היא זועקת: "גם לי וגם לך לא יהיה".
שימו לב! בכל הדורות התעמולה מנסה להצדיק את שנאת היהודי. היא מצליחה לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה, התיווך, על ידי הלוואות בריבית קצוצה, הונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר, משמע, איש העבודה העושה את הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ, כפי שנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם).
שוב צליל מוכר. היהודים מוצצים את לשד העם והארץ, מרוקנים אותה מכל טוב, מבריחים את הונה לחו"ל.
אולם כשיצחק רחוק מהם לאחר שגירשוהו, מתבהר מעט המבט. אז הם לומדים להבין כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין אובייקטיבית יותר. הוא מנתח את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו שסולק ממנה, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קרבתו ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו.
כאלה הם יחסי הדחיה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה. ממש כפי שבפרשתנו משכימים אבימלך ופיכול שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך".
אך, אם נדמה היה שאבימלך או עמו "חוזרים בתשובה" מיחסם הבוטה כלפי יצחק, שמעו נא את המשך דבריו בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום" (בראשית כ"ו, כ"ט).
הצרת הצעדים, סתימת הבארות והריב עליהם, עד לבקשה שיעזוב את הארץ, מצטיירת בעיני המושל כ"עשינו עמך רק טוב".
צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו.
אנו, נשואי השנאה הזאת בכל הדורות, חייבים להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת לנו מסגרת זו.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}

שבת שלום - יהונתן גרילק

אולי יעניין אותך גם
משמעות התפילה בקברי צדיקים

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

מה מעכב את בנייתו של בית הכנסת "היכל שלמה" ברבין?

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

הקייס אפרים לאווי ייצג את כרמיאל באמירויות

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

אילו תפילות מתפללים בשבת?

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

עיריית כרמיאל הכשירה מבנים ושטחים עירוניים לטובת מקומות תפילה ליום כיפור

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

נשנושבועי - פרשת נצבים

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

נשנושבועי - כי תבוא

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

נשנושבועי - פרשת כי תצא

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}

נשנושבועי - פרשת משפטים

אימרה שבועית:
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. {הרב יהושע ויצמן}