אם לא תמצא השלום בקרבך, שוא תעמול למצאהו במקום אחר. {מאמר החכם}
סטטוס שבועי:
כל אדם הוא אישיות בפני עצמה. הוא ניחן בסגנון חשיבה משלו, באמות מידה מוסריות משלו ובהתייחסות אישית וייחודית לסובב אותו. ייחודיות זו ניכרת היטב אפילו בין אחים שנולדו לאותם הורים, גדלו באווירה משותפת וקיבלו חינוך ומערכת ערכים זהה. קל וחומר שייחודיות זו קיימת במשפחה המורחבת - "משפחת ישראל"!
ציטוט שבועי:
דורנו דור ריאליסטי הוא, כפי שלמדנו לדעת, מה הוא האדם באמת. אחרי ככלות הכול, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגזים של אושוויץ, אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גאז אלו ועל שפתיו תפילת שמע ישראל. {ויקטור פרנקל}
סיפור שבועי:
מילה של אמא!
במחנה ינובסקה נערכה סלקציה ביום הושענא רבה. השמועה כי נערכת סלקציה התפשטה במחנה במהירות, כאש בשדה קוצים. לפי השמועה, הסלקציה בדגש על הילדים שבמחנה. בתוך דממת המוות ששררה, פנתה אשה נרגשת לרבי ישראל שפירא זצ"ל הרבי מבלוזוב, וביקשה ממנו סכין! חשב האדמו"ר, כי היא מבקשת לאבד את עצמה מתוך טירוף הנפש.
'בתי', לחש לה בהתרגשות, מדוע את ממהרת כל כך?! אמנם נגיע לשם בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, אך מדוע את עושה זאת בכוחות עצמך? אל לך, בתי! חלילה לך לעשות כדבר הנורא הזה.
קצין אס.אס שהגיח בפתאומיות מבין הצריפים הבחין בשיחה. הוא בעט ברבי ושאל: מה אמרת לה כלב מזוהם שכמותך?
היא בקשה סכין, ענה לו האדמו"ר, הסברתי לה כי הדבר אסור ע"פ ההלכה היהודית.
האישה שעמדה בצד הבחינה כי בחגורתו של הקצין יש סכין. היא פנתה אל הקצין וחזרה בתחינתה על בקשתה המוזרה מול פניו הנדהמות. כשהוא מבולבל מן המפגש, הוציא הלה את סכינו מנדנה ונתנה בידיה. ראוי לציין כי מעשה זה היה מנוגד לחלוטין לחוקי האס. אס הנוקשים. כשהסכין בידיה התכופפה האישה אל ערימת הסמרטוטים שנחה על האדמה שלמרגלותיה. בתוך החבילה נח לו תינוק בן כמה יממות בלבד. ללא שהיות היא בירכה את ברכת המילה ומלה את בנה אל מול עיניהם הנדהמות. לפני שהספיק הקצין להגיב, ניגבה האישה את הסכין בבגדיה מן הדם והחזירה אותה לידי הקצין. היא הרימה את בנה המיועד להישלח אל מותו הקרוב ונתנה אף אותו בידיו. כשהוא בוהה בה, היא נשאה את עיניה למעלה, אל שמי מרומים, ובזו הלשון אמרה: 'ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך אותו ילד יהודי כשר!
פרשה שבועית:
פרשת וישלח / "קונפליקט מתמשך"
"וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו" (בראשית ל"ג, ד').
יעקב שב לארץ כנען לאחר עשרים שנות שהות בחו"ל. הוא מתקרב אל גבולה עם משפחתו הענפה ורכושו הרב, והחרדה ממלאת את לבו. יעקב היה מודע לכך כי עשיו אחיו עדיין זועם. חלום הנקמה על הברכות שנלקחו ממנו בערמה, טרם נגוז. יעקב חשש מאד מפני תוצאותיו של העימות עם עשיו. עימות שהשלכותיו הרוחניות והמעשיות עלולות להיות הרות אסון.
האחים, שתהום כה עמוקה פעורה ביניהם, נפגשו. יעקב, שכאמור חשש מפני פגישה זו, הקדים ושלח אל עשיו משלחות פיוס עמוסות מתנות. הוא גם התפלל לפני האלוקים שישמרהו מפני חרבו של זה. הוא אף התכונן למאבק מזויין, אם עשיו, הקרב ובא בראש ארבע מאות לוחמים, יכפה עליו את המאבק.
לאיטם התקרבו זה לעבר זה, והמאורע המפתיע התחולל.
האם מובנם של חיבוקים ונשיקות אלו היתה הפלת מחיצות האיבה והכרזת "לא עוד מלחמה", או שמא אינם אלא מעשה הונאה הבא להרדים את יעקב ולפגום בעירנותו לבל יחשוש ממזימות אחיו?
שתי האפשרויות כאחת מצאו את ביטויין בדברי חז"ל:
"יש שדרשו לומר, שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י שם).
אכן, מחלוקת זו הינה כמקשה אחת - הערכת מצב נכונה. היא מורה לנו על היחס של עשיו כלפי יעקב. יחס הנע בין רצון להשמיד ולהרוג מתוך שנאה כבושה, לבין הכרה בעליונותו הרוחנית והמוסרית של האח הצעיר. עליונות הטומנת בחובה ברכה לכל, גם לו עצמו, לעשיו הבכור.
הכל טמון באותה פגישה. גם הונאה, גם רצון להרדים, גם רגע של רחמים אמיתיים וגם רגע של פיוס. זוהי הדו-ערכיות במלוא הדרה, השולטת מאז ביחסי יעקב ועשיו. מאז ועד היום.
ציר הפרשה אינו סובב רק אודות הפגישה הפרטית של יעקב ועשיו. פרשה זו היא אב טיפוס לכל אחד מאלפי "המפגשים" בין "יעקב" ל"עשיו" בהיסטוריה (עמי אירופה מייצגים על פי תפישת חז"ל את צאצאי עשיו). "מפגשים", שהדו ערכיות והחשדנות שלטו בהם. עם רגעי החסד, החיבוקים והנשיקות, שלפרקים היו שזורים בהם, היא הצמיחה גם תוצאות נוראות. הדברים הללו חקוקים בתולדות עמנו ובולטים היטב גם בימינו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק
