לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו. {שמעון החשמונאי}
סטטוס שבועי:
נרות חנוכה, המרצדים על אדן החלון, הינם אות לגבורתה של הרוח היהודית. רוח שמולה קרסו אימפריות אדירות. רוח המובילה את האומה אל הקיום הנצחי ואל ספר היסטוריה יחודי שהוענק לאומתנו בלבד.
ציטוט שבועי:
נר קטן יכול להאיר חשכה גדולה, חשכה גדולה לא יכולה לכבות נר קטן. {חיים הזז}
סיפור שבועי:
נר של תקוה!
בצריפנו - צריף הנוער במחנה אושוויץ היו מרוכזים בחורים מארצות שונות המשועבדות תחת שלטון הנאצים...
ימי חנוכה הגיעו. הצלחנו להשיג נר אחד, אשר היה בשבילנו דבר רב משמעות.
בלילה הראשון של חנוכה התאספנו בקומה העליונה של אחד הדרגשים
והדלקנו בצוותא את הנר היקר לנו עד מאוד. הנר הדולק הזה הדליק גם בלבנו
תקוות חדשות לעתיד טוב, וחיזק את בטחוננו ב"מעוז צור ישועתי".
ברגע כזה התעוררו בנו הגעגועים הגדולים לעבר, אשר בו חגגנו את
ימי החנוכה כל אחד בבית הוריו בשמחה, אבל העבר הזה נעלם ואיננו,
ולכן התעוררה ביתר שאת הבקשה הבוקעת מעומק ליבנו לעתיד שאמנם
היה עדיין רחוק מאיתנו, אבל בו תתקיים התפילה ששרנוה אז, והיא -
"תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח... אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".
{הרב סיני אדלר}
חג שבועי:
אילו...
המלחמה יכלה להסתיים גם אחרת.
אכן מה היה קורה לו דיכא הצבא הסילבקי את מרד אנשי יהודה? האם היתה לעובדה זו משמעות כל שהיא בתולדות האנושות?
מסתבר שכן.
אילו באמת חוסל העם היהודי באותם הימים ובשורת אמונתו שוקעת במצולות העבר (וזו היתה אפשרות סבירה), ברור לכל שהתפתחותו התרבותית -רוחנית של העולם היתה שונה בתכלית השינוי. היסוד היווני באמונתו, בתפישות עולם, בגישה תרבותית וכו', היה שולט שלטון ללא מצרים בכל תחומי החיים.
נצחונם של החשמונאים חרג במשך הזמן הרחק הרחק מעבר למסגרת הצרה של העם. ההשפעה היהודית - אם כי לא בטהרתה - פרצה אל העולם, מאתיים שנה לאחר נצחון המכבים באמצעות הנצרות וכשמונה מאות שנה לאחר נצחון זה גם ע"י האיסלאם. כיום, לפחות כמחצית האנושות, אמונה על מושגי היסוד של התנ"ך.
זו עובדה, שהביאה לשינויים כבירים בהיסטוריית העמים, בהתפתחותם האנושית והתרבותית, אם נקבל את הנחתו של פרופסור ססיל רות, הרי כל תרבות המערב, על התקדמותה המפליאה בכל השטחים (כולל הטכנולוגית) מקורה בדחיפה העצומה שקיבלה מהשתלשלות נצחון החשמונאים. (פרטים מאלפים, בספרו - "תרומת היהודים לתרבות העולם").
המסקנה המתבקשת:
התבדלותם הרוחנית התרבותית העיקשת של החשמונאים, (שאר הקשרים, מסחריים וכדו' נשמרו עם העמים השכנים), הצמיחה את המהפכה האדירה ביותר בתולדות האנושות, בעיני בני דורם, נראו אנשי יהודה, כקנאים חשוכים, מורדי אור, שהתנגדותם הלא מציאותית לאופנות הרוח המקובלות, פוגעת בצרכי השעה של העם.
ההגיון, עמד לכאורה לצד המתייונים בעם. הם פעלו בשם הפתיחות החברתית תרבותית, כלפי תרבות אדירה, ששלטה באופן מוחלט במחשבת אותו הדור. הם צידדו בזכות קשרי תרבות, ספרות ואמנות על השפעות הגומלין שבקשרים אלו, אפילו אם גוררים ויתורים על עמדה מקורית ייחודית.
ההיסטוריה לעומת זאת פסקה אחרת. האחרונים היו חלוצי הטמיעה היהודית, מבשרי החיסול העצמי כתרבות וממילא כעם. ודוקא המכבים זכו ששמירתם העקשנית והבלתי מתפשרת על ייחודם הדתי, הטביע חותם כה עמוק על האנושות כולה.
מבלי ששיערו כלל הצמיחה התבדלותם יותר ערכי תרבות ורוח מאשר "רחבות האופקים" המתייוונת. זהו אות לייחוד היהודי הנושא בקרבו גם את התקווה והברכה לכל.
{מתוך: דע את יהדותך}
פרשה שבועית:
פרשת מקץ / "בית אבא"
"ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי" {בראשית ל"ט, ז'}.
בגיל שבע עשרה יוסף נקרע מבית אביו החמים והושלך אל מערבולת חיים אכזרית - הרחק מביתו. למרות כל זאת, בכל תהפוכות חייו הוא נותר יוסף העברי. גם בהיותו עבד, גם כאסיר בבור הכלא וגם כאשר נתמנה למשנה למלך. אדם בודד מול חברה מנוכרת.
בתחנה הראשונה של חייו במצרים נקלע - כעבד - אל בית פוטיפר, שר הטבחים. יוסף, יפה התואר ויפה המראה, מצא חן בעיני אשת אדוניו.
תגובתו של יוסף לפיתויה היתה נחרצת: "וימאן ויאמר... איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ח'-ט').
אלו מילים בלתי שגרתיות נשמעות בתוך חברה שטופת זימה? היא, בוודאי, לא הבינה את סירובו. הוא, אינו אומר: "וחטאתי לבעלך", כי אם - ל"אלוקים". תהיה זו סתירה למערכת הערכים המקובלת עלי!
עומד לו אדם צעיר, בודד בהשקפת עולמו. נאמן לה גם מול פיתויי החברה הגדולים ביותר. ואמנם, על עמידתו זו הוא שילם במחיר חירותו. הוא הושלך אל בור הכלא, בו שהה שתים עשרה שנה!
מנין שאב תעצומות נפש אלו?
גם בבית הסוהר הוכיח יוסף עצמאות רוחנית ואי תלות בהווי הסביבה. היא באה לידי ביטוי, כאשר ראה את שני שותפיו לכלא, את שר המשקים ואת שר האופים, זועפים. לשאלתו: "מדוע פניכם רעים היום?" (שם מ', ז'), ענו לו השנים: "חלום חלמנו ופותר אין אותו".
תשובתו של יוסף תואמת את דרכו: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי". בלא שום תסביך גלותי, בלא כל רצון להתקשט בנוצות לא לו, מצהיר יוסף באזניהם על אמונתו באלוקים. בשם אמונה זו, הוא מנסה לעזור להם במצוקתם.
השיא בהפגנת עצמאותו הרוחנית בא לידי ביטוי שנתיים לאחר מאורע זה. היה זה כאשר פרעה עצמו חיפש פתרון לחלומותיו (בראשית מ"א, א'-ז'). לאחר שכל חרטומי מצרים המקצוענים נלאו לפותרם, נזכרו בפותר החלומות שבכלא. יוסף הורץ מעמקי הבור והובא אל המלך, הפונה אליו: "ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו".
היה זה רגע דרמטי. כל העיניים, אולי אלפי זוגות עיניים, היו נעוצות ביוסף. מצרים כולה, מצרים שהיאור הוא אלוהיה, הסוגדת לפנתיאון של אלים, השטופה במעשי כישוף, מצפה למוצא פי יוסף. היא רוצה לראות, האם יצליח במקום שנכשלו בו מומחיה?
ליוסף היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להחלץ מן המאסר הממושך והקשה. אם יצליח, תבוא שעת מפנה בחייו. מובן, שברגע כזה, בהיותו חשוף לעיני השליט הדומיננטי ולעיני בני עמו, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה. אין השעה כשרה להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט האבסולוטי ולהעלות את חמתו.
אולם יוסף שמע דברים שלא ערבו לאזניו, ובו במקום החליט להעמידם על דיוקם: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם ט"ז). במשפט קצר זה מביע יוסף את הדברים הבאים:
אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, משום ששבוי אתה בקונספציה החרטומית שלך. אבל אני אינני חכם יותר מחכמיך. הפתרון בידי האלקים, ולא בידי אדם. אין כל בטחון שאצליח להעביר אליך את דבר האלוקים ואת הפשר הנכון של החלום.
אנו משתאים מול עמידה איתנה ובת חורין זו. מהי העוצמה שהפעילה עצמאות רוחנית זו? כיצד הצליח לשמור על בדידות רוחנית ואמונה מוצקה, למרות שהכל מסביב כה התנגד לדרכו?
דומה, שהפתרון מונח במבחן הראשון שהיה ליוסף על אדמת מצרים. המבחן היה רשת הפיתוי שטוותה אשת פוטיפר. באותה שעה קריטית נשלח לו סיוע ממרום: "נראית לו דמות דיוקנו של אביו" (רש"י), והוא אכן כבש את יצרו!
הכח להחזיק מעמד מוסרי במציאות חברתית שונה לחלוטין, טמון ביכולת לזכור ולחוות את השרשים של זהותו. אם מתייצבת מול עיני רוחו של האדם תמונה בהירה ומוחשית מאין הוא בא, יכול הוא גם לדעת לאן הוא הולך! אדם או עם חסרי עבר, הינם גם חסרי עתיד! ברגע מבחן, כשהמוסר שינק יוסף בבית אביו עמד במבחן קשה מנשוא, הגנה עליו רק מורשת בית אבא.
תחושת השייכות לבית יעקב, לעם ישראל המקורי, היא זו שמנעה ממנו את הכניעה לחטא ולנורמות הסביבה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - חג חנוכה שמח
