צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
אומה המאבדת את הדפוסים והביטויים הייחודיים של תרבותה - מסכנת את עצם קיומה כאומה.
ציטוט שבועי:
אין יהודי חייב להיות דווקא אדוק למען יראה הערך הרב שיש בקיום שבת ומועדי ישראל.
{דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
קולה של אמא!
בשנת 1946 יצא הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל למסע ברחבי אירופה כדי לשכנע את ניצולי השואה לעלות לארץ ישראל. במהלך המסע נפגש עם מדינאים שונים ועם האפיפיור פיוס השנים עשר, ממנו ביקש להחזיר לחיק היהדות את הילדים היהודים מהמנזרים שבהם הוסתרו כדי להציל את חייהם, אך נענה בכתף קרה. עקב כך פעל באופן אישי וכיתת רגליו ממנזר למנזר, כדי להוציא את הילדים היהודים מן המנזרים.
במסגרת מסעו נודע לרב שלמנזר פלוֹני נלקחו כמה מאות ילדים יהודים, והוא שם פעמיו מיד להצילם.
אולם כשהגיע הרב למנזר, הוא נתקל בהתנגדות עזה.
מנהל המנזר אמר לו: יש כאן יתומים קטנים מכל העולם, ואיש אינו יודע מי יהודי ומי לא. וגם הילדים עדיין קטנים ולא ניתן לברר זאת כלל. הרב עמד על דעתו וביקש להיכנס והוא כבר יגלה מיהו יהודי! אולם מנהל המנזר סירב: אין שום דרך לגלות מיהו יהודי וחבל על הזמן, פסק בתוקף. הרב המשיך והתחנן: לכל הפחות תן לי לראוֹת את הילדים למשך דקה אחת! שישים שניות? לגלג המנהל, מה תעשה בהם? בסדר אני מוכן, אבל אף שניה לא יוֹתר!
הוא הכניס את הרב לאולם גדול בו היו אז כל הילדים. הרב עמד וצעק בקוֹל רם שזיעזע את אמות הסיפים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד".
באותו רגע נשתררה דממה באולם הגדול. אף ילד לא הבין מה הוא אמר. אך לפתע קפצו לעברו עשרות ילדים, ונגשו אל הרב כשהם קוראים בבכי: "מאמע, מאמע" (אמא, אמא), הרב פסק – אלו יהודים! והסביר לכומר שהיה נרגש עד דמעות, כי כל אמא יהודיה משכיבה את בנה לישון מתוך אמירת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" לכן הם נזכרו באמם וביהדותם.
פרשה שבועית:
פרשת ויגש / "הגיטו הראשון"
"ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו... בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן" {בראשית מ"ו, ל"ד}.
בני יעקב התייצבו לפני פרעה, אחרי רדת המשפחה כולה מצרימה, בבואה להסתופף בצל האח האובד שעלה לגדולה.
יוסף תדרך את אחיו לקראת הפגישה ולימדם מה להשמיע באוזני המלך.
המתבונן בכתובים חש כי יוסף ביקש להרחיקם מארמון המלך, מעיר הבירה ומסביבתה. מלכתחילה, הפנה אותם אל ארץ גושן השוכנת בקצה האימפריה המצרית. השאלה היא, מדוע? מדוע הוא עצמו לא העניק להם מעמד מכובד יותר? מדוע לא הציע להם, כמתבקש, משרות ממשלתיות מכובדות? איש מהם לא מונה לשר.
זאת ועוד, כדי שגם פרעה לא יתלהב יתר על המידה ממראה אחיו, הביא יוסף לפגישה רק "מקצה אחיו" (שם מ"ז, ב'). מן החלשים שבהם לבל יעוררו רושם והדר בהופעתם. יוסף אף מדגיש, חזור והדגש, את עובדת היותם "רועי צאן". רעיון המעורר חלחלה ובוז בלב כל מצרי, שהשה הוא אחד מאלוהיו.
מדוע נהג כך בשעה שמשפחת הגרים זקוקה לאהדת הסביבה החדשה?
אולם, בפעילותו למען השגת שתי המטרות הללו: היתר מגורים בארץ גושן ורישיון להתעסקות ברעיית צאן - מתגלה יוסף כמנהיג רב השראה הצופה, במבט פסיכולוגי מעמיק, אל נבכי עתיד עמו.
יוסף הקים למעשה, את הגיטו היהודי הראשון. הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. הוא חשש מאד כי התערות המשפחה בערי מצרים, תגרום השתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קצו של עם ישראל יבוא בטרם צעד את צעדיו הראשונים על בימת העמים. החיים במרוכז, בארץ גושן, מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, נאמן למסורת האבות אברהם, יצחק ויעקב.
גם הדגשת מקצועם כרועי צאן משתלב במטרה זו של יוסף, יש לרעיית הצאן גם היבטים מוסריים, חיוביים. יוסף היה מעוניין שאחיו יתמידו בהתעסקות זו משום ההשפעה החיובית הברוכה שתהיה למקצוע זה על אופיו של העם, המתחיל עתה לצמוח ולהתגבש.
החיים בחיק הטבע מעניקים אפשרות טובה ביותר להתעלות נפשית ולהרחקות מחטא. רועי הצאן, בכוחם להתבודד ולחשוב מחשבות אמונה עמוקות. התבודדות זו תנאי לנבואה. מצאנו כי אף משה ודוד היו רועי צאן, ומאחורי הצאן נלקחו אל ההנהגה.
זאת ועוד, העירוניים כרוכים אחר בקשת מותרות, ואילו פני יוסף מופנים אל עתיד העם. על כן, רצה לבססו בסגנון חיים פשוט וטהור. נוסף לכך, מטביעה מלאכה זו בלב הרועים גם את מידת הרחמנות. המרחם על הצאן ירחם גם על בני אדם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק
