אימרה שבועית:
הסר כעס מלבך - והעבר רעה מבשרך {קהלת י"א, י'}
סטטוס שבועי:
הגורל היהודי, או איך שלא יקראו לזה, מתעתע לא אחת בבניו, באלה המנסים להימלט מפניו, להתכחש למוצאם, לעמם ולזהותם הלאומית. בלפיתת צוואר אמיצה הוא לוכד אותם ומחזיר אותם בתהפוכות גורל מפתיעות, שאי־אפשר לעמוד נגדן, אל חיק העם היהודי שכל כך ניסו להמלט מפניו.
ציטוט שבועי:
ירושלים היא סמל התחייה, העתיד הקשור לעבר והשורשים שמהם לא ניתקנו. {אהוד אולמרט}
סיפור שבועי:
הוצאת דיבה!
רבי יצחק מסקווירה הסב פעם אחת על שולחנו של אחיו, רבי יוחנן מרחמיסטריווקה. רבי יוחנן הגיש לפניו יין, באמרו: "זה יין מארץ-ישראל". למרבה הפתעתו סירב רבי יצחק לשתות מהיין.
שאל רבי יוחנן את אחיו לפשר סירובו. השיב רבי יצחק: "בטוח אני שיין מארץ-ישראל הוא משובח ביותר, אבל אני איני מבין בטיבם של יינות, וייתכן שהיין לא ימצא-חן בעיניי, ונמצאתי מוציא דיבה על הארץ ועל פירותיה...
פרשה שבועית:
פרשת בא / "יש כבוד"
"וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי". {שמות י"א ח'}
כאשר נחתה המכה התשיעית, מכת חושך, על ארץ מצרים, היה זה חושך סמיך: "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים". לנוכח המכה הקשה מיהר פרעה וקרא למשה, ובקשה בפיו: "לכו עבדו את ה'" (שם, כ"ד).
סוף סוף כשל כוח סבלו. עם זאת, עדיין עמד בו הכוח הנפשי להגביל את יציאת בני ישראל בהשארת הצאן: "רק צאנכם ובקרכם יוצג".
משה התנגד לדרישה מגבילה זו. על גאולה לא מטילים הגבלות. מיד שכח פרעה לרגע את ההרס המתחולל זה קרוב לשנה בארצו, והטיח בפני משה: "לך מעלי! השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני - תמות" (שם, כ"ח).
משה השיב לפרעה באותה מטבע לשון: "כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם, כ"ט). כ"מתנת פרידה" העניק משה לפרעה את דבר ה', ובישר לו על מכת בכורות. לפני צאתו את הארמון, תיאר באזני פרעה את הצעקה הגדולה שתשמע בכל ארץ מצרים בחצות הלילה. משה סיים את דבריו והוסיף: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור: צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא. ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שם י"א, ח').
בתיאור זה החסיר משה פרט מרכזי. האקורד האחרון של מכת בכורות הסתיים בצורה שונה: משה אמר לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי", ואילו ההתרחשות בפועל היתה: "ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים... ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר: קומו צאו מתוך עמי" (שם י"ב, ל'-ל"א).
לא רק עבדיו של פרעה באו והתחננו לפני משה ואהרן שיסתלקו במהירות מארץ היאור המוכה והמושפלת. המלך בעצמו בא בראש עבדיו והתחנן לפניהם שיצאו ממצרים. מדוע לא הטיח משה מציאות זו בפניו של פרעה? מדוע אמר לו שרק עבדיו יבואו להשתחוות ולהתחנן לפניו אחרי מכת בכורות?
הוא נהג כן כי האלוקים דרש ממנו לחלוק כבוד למלכות!
על רקע העימות כולו, נראית הוראה זו תמוהה ומוזרה. הלא המרד שהכריז משה בשם האלוקים נגד פרעה, פגע בכבודו יותר מכל. אדם זה, שראה את עצמו כאליל, הושפל ונתבזה על ידי משה, בסדרת עשר המכות שנחתה על ארצו, וגם עליו אישית. מה כבר משנה לפרעה עצמו, בשעה קשה זו, אם ישמע בפירוש: "אתה תבוא ותשתחווה לפני"?
בדברים אלו טמונה גישת התורה למושג עונש. אין מטרת העונש לנקום בעושה העוול, כי אם לחנכו! היא באה לפגוע בעיוותים שהשתרשו בלבו של האדם ובתודעתה של האומה, ליישרם ולתקנם. אכזריותו הנוראה של פרעה נבעה מאמונתו האווילית וחסרת השחר בכוחותיו האלוהיים, כביכול. תחושת עוצמה זו מעבירה את האדם על דעתו, משבשת את הפרופורציות הנכונות שלו ודוחפת אותו למעשי העוול הנוראים ביותר.
מכות מצרים נועדו לערער תפיסת עולם מסוכנת זו. כל מכה גרמה, בתחומה, להרס חלקי של הפילוסופיה הפרעונית. באמצעותן שבה למצרים ולמלכה התפיסה הנכונה על עצמם, שהינם בני אנוש ותו לא, שהינם יצורים המוגבלים בכוחם, שאין בהם כח להתמרד נגד איתני הטבע המופעלים על ידי האלוקים הכל יכול. זה היה פתח להבנה, שכל בני אדם שווים הם, ואין כל זכות לאדם להתעמר ברעהו.
הרי לנו שעור "קטן" במוסר היהודי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה וליקחה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק
