יש שמחה חיצונית ויש שמחה פנימית. שמחה חיצונית היא אשליה שאדם יוצר לו באופן מלאכותי כדי לברוח מעצמו. ואילו שמחה פנימית נובעת מליבו של אדם בריא, כמו מעיין חי הוא, מאירה לאדם את עצמו ומחזירה אותו אל נשמתו ואל טבעו האמיתי, כי השמחה עצמה היא המצב הטבעי של הנשמה. {הרב אלימלך בר שאול}
סטטוס שבועי: עם שסובל כל הזמן מרדיפות ומאיומים בהשמדה צריך לקבל תזכורת קבועה, לפחות פעם בשנה, לכך שבסופו של דבר הוא יוסיף להתקיים ורודפיו ואויביו ינחלו תבוסה.
ציטוט שבועי:
הטרגדיה של העם היהודי היא שתמיד העדיף לשמוע להבטחות של ידידיו במקום להאזין לאיומי אויביו. {אלי ויזל}
סיפור שבועי:
משחק הכסף!
בעל ה"אוהב ישראל" מאפטה ביקש פעם בערב פורים שיביאו לפניו מטבעות זהב כדי להשתעשע עמם.
בני ביתו השתוממו לנוכח הבקשה ביודעם את שנאת הממון שלו. ושאלוהו מה פשר הדבר..
ענה להם הצדיק:
בפורים אנו מצווים על 'מתנות לאביונים', ומכיוון שכסף לא מדבר אלי אינני עושה מצוה זו עם כל הלב. אי לכך ביקשתי לשחק קצת עם המטבעות לעורר את תאוות הממון החבויה, על מנת כשאתן לעניים מחר, אוכל לקיים את המצוה כראוי...
פור שבועי:
כוחה של פרספקטיבה - בימים ההם בזמן הזה
יום אחד בתולדות האומה. יום ללא תקווה נראית לעין. היום בו ערכה המלכה אסתר את המשתה השני למלך אחשורוש ולהמן. היום האחרון, השיא בתקופה קשה, מלא מתיחות, תהפוכות מדיניות ודאגה גוברת מפני העתיד הצפוי.
הציבור היהודי היה שרוי בהלם ובמשבר. דומה, כי כך- אנו הישראלים היינו מגיבים לו נקלענו באותו היום, אל שושן הבירה - על מחדלי ההנהגה, על השלווה שנטרפה לפתע, על אבדן הדרך והמבוכה.
למחרת היום, היתה התמונה שונה לחלוטין. באופק שושן זרחה שמש חדשה, השחר החל לעלות.
באותו משתה - חל המפנה המפתיע שהריץ את גלגלי המאורעות על פסים חדשים. המלכה קרעה את המסווה מעל פרצופו המרושע של המן, הצליחה לבטל את גזירת ההשמדה, והמן עצמו בסופו של תהליך הובל אחר כבוד, אל עמוד התליה.
יום אחד יצר את השינוי הגדול, העניק למאורעות את הפרספקטיבה. לפני יום זה, היתה הראייה מקוטעת, חסרה. ראייה לקויה של הנסחף במערבולת ההתרחשויות, בתחושת חוסר אונים. בחלוף המשבר, הכל נראה אחרת, המבט התבהר...
הראייה מן המרחק ההיסטורי, מציגה באור חדש את מאורעות העבר. פתאום מתגלה שבחלקים קטנים מתוך המאורעות, היו טמונים הגרעינים שהצמיחו אח"כ את הישועה והעידן החדש.
זו בשורתה הגדולה של מגילת אסתר.
קיימים במגילה כמה מסלולים, מקרים פשוטים לכאורה, מהלכי חצר רגילים ומובנים, אך שילובם מצמיח תוצאות שלא נחזו מראש, שהובילו אל המטרה: "גאולת ישראל".
המסלול הראשון מתחיל בסעודת אחשורוש. ממשיך במות ושתי והמלכת אסתר. ומסתיים במסיבת הגן שערכה אסתר למלך ולהמן.
מסלול חיים רגיל ומקובל.
במסלול השני אנו פוגשים את מרדכי בשער המלך, השומע "במקרה" את מזימת בגתן ותרש, לרצוח את אחשורוש. באמצעות אסתר נודע למלך דבר הקשר. סוף מסלול זה לאחר שנים ארוכות, בנדוד שנת המלך ונקוף לבו על כפיות הטובה כלפי מרדכי.
ושוב אירועים מתקבלים על הדעת, ולכאורה אין בהם הפתעות מיוחדות.
על המסלול השלישי ניצב - המן. ראש השרים בממשלת אחשורוש, חולה בשגעון גדלות שמעבירו על דעתו, הכל חויבו להשתחוות לפניו, אך מרדכי היה "היחידי" שסרב. הוא - לא יכרע ולא ישתחווה... חמת המן בערה בקרבו להוציא גזירת השמדה על כל העם היהודי, ולהתחיל בתהליך הפתרון הסופי ולהקדים ולתלות את מרדכי.
וכאן קורה הבלתי צפוי.
המן מגיע אל ארמון המלכות לקבלת אישור התליה "בדיוק" כאשר נדדה שנת המלך המחליט לגמול טוב עם מרדכי, המלך מטיל על המן "שהזדמן במקרה באותה שעה" את התפקיד הנעים לעשות יקר וגדולה לאויבו בנפש - למרדכי.
מאורעות משתלבים, גורלות נפגשים, והגלגל מתהפך. כוכבו מתחיל לדעוך.
בכלל, יש בפרקי חייו של המן קטעים מאלפים. המן היה האיש שהמליץ להוציא להורג את ושתי, ובכך סלל את הדרך להמלכת אסתר שבסופו של דבר היא גרמה לתלייתו. תלו אותו על עץ שהוא בעצמו הכין למרדכי. תקוותו באותו ערב שהמלך יכבדו ברכיבה על סוסו המיוחד לבוש בגדי מלכות, ועליו הוטלה המשימה לעשות זאת למרדכי. ממש "ונהפוך הוא".
שיטתיות זו במקרי המגילה אינה מקרית. היא מורה על מושך החוטים מאחורי הפרגוד,אלוקים הפעיל בהיסטוריה, המקרב מאורעות והתרחשויות רחוקות ומצרפן למעשה פסיפס - מלאכת מחשבת. אנו חשים בו...
ומכאן - למשמעות ההיסטורית, ולעובדת היסוד שפעולת האלוקים היא תגובה על מעשי האדם לטוב ולרע. משמעות זו מפנימים מתוך פרספקטיבת הגובה, מרום הייחוד היהודי, סגולה שבדורו של המן ניזון בה, למזלנו הרב, האיש מרדכי.
בדידותו בקרב בני הדור היתה מזהירה. גם בעינינו היה נראה כמנהיג תלוש מן המציאות, מנותק משאלות הקיום הבוערות. לא ניתן להבין את האשמתו על כלל היהודים, שהם בעצמם הביאו את סכנת ההשמדה בכך שלפני תשע שנים לא נשמעו לו, והלכו לאיזה משתה שערך אחשורוש. ההגיון לא קלט, כיצד נתפש מרדכי לקטנות, להמשיך ולעסוק עם תלמידיו בסוגיות תלמודיות הרחוקות מהווי הימים הקודרים שחוו היהודים באותו הדור. לבם יצא מחרדה כל פעם ש"התגרה" בהמן ולא השתחווה לפניו, ובכך כמובן הגביר את זעמו ואת הסכנה העלולה להגרם עי"כ לכלל העם היהודי.
אך מרדכי ניצב בעמדת התצפית של הנצח. על כן ראה את המציאות באור הנכון.
משם - הוא מבחין, כי סוד הקיום היהודי - בייחודו. ולמען שלומנו ושלום שאר אומות העולם, עלינו להיות נפרדים בתרבות ובאורחות חיים. תפקיד זה הוטל עלינו ע"י ההשגחה העליונה, אנו מחוייבים להגשים בחיינו, בכל הדורות, בכל מקום, את מוסר האלוקים - לטובתנו ולטובת האנושות כולה.
כל התקרבות היא סכנה, כל צעד לקראת התבוללות, מדליק אור אדום במערכת הבקרה הרגישה של ההיסטוריה היהודית, הפרת האיזון מצידנו מעוררת תגובות לא רצויות. הרצון לשכוח את המהות היהודית, השאיפה להתקרב לתרבויות העמים, הם בעצמם גורמים לדחיה ולסלידה המסתיימת לעתים ברצח. זהו חוק הברזל של ההיסטוריה היהודית.
דורו של מרדכי לא הבין. אך ברגע של אמת עמד לו העוז להאמין - וחזר בתשובה. ההצלה באה, ואף זכה דור זה לכבוד מחודש בעיני שאר העמים.
שלש מצוות הנחיל לנו הדור ההוא. "קריאת המגילה": דהיינו, ראיית יד האלוקים בהיסטוריה והבנת רצונו. "משלוח מנות איש לרעהו": חובת פיתוח והעמקת הריעות והאחווה ההדדית. "מתנות לאביונים": הדאגה לחלש בחברה, העשרת הלב במדות החסד והנדיבות.
אכן יש ליהודים בדורינו מה ללמוד - מפורים ההיסטורי.
פרשה שבועית:
פרשת כי תשא / "שיוויון בנטל"
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" {שמות ל', ט"ו}.
בניגוד לכל מגבית אחרת, לא תרו אחר התורמים הגדולים. ליתר דיוק, כלל לא דאגו להכנסות. לו רצה פילנטרופ נודע להתבלט בתרומותיו הנדיבות, חייב היה לחפש כתובת אחרת. כאן, במגבית זו, נדרש ממנו בדיוק מחצית השקל. מחצית ותו לא.
מגבית זו נערכה במתכונתה המיוחדת כדי לחדש מספר אמיתות בלבבות. אמיתות, המעלות חלודה בשגרת ימי השנה. זו היתה ההזדמנות הנאותה לרענן בתודעה את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה - במעשה מוחשי - את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות גורל והעניקה לכל אדם זהות דומה. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה. כי לפני הבורא - הכל שווים.
בכסף, שנאסף במגבית זו, תלויה היתה כפרת הכלל. עליה איפוא לצמוח מתוך העם, התורם את חלקו בשווה, ללא העדפה וללא הבלטת יתרון כלשהו.
שעת ההתרמה היתה שעתו הגדולה של היחיד, של הפרט מול הכלל. את קרבנות הציבור מימנו מכסף שנאסף במגבית זו. היתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. בלעדיו לא תתבצע כראוי כפרת העם. אם לא מילא אדם את חובתו כחוק למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו. כל סכום שבעולם אין בכוחו לתקן את העובדה, שהלה לא תרם. כה חשוב הוא הפרט. הוא הוא הנושא של האומה.
אך מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת את אותן מטרות רוחניות שציינו?
על כך באה התשובה לא! תחושת החצי חשובה מאד. החצי מורה, שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך, כדי להגיע לשלמותך. לעולם אינך יכול להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו על תיקונו. מעצם מהותה של עבודה זו, המוטלת על כולם כאחד. כי כל אחד הוא חצי הזקוק להשלמה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
פורים שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
