האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה. {מהר"ל מפראג}
סטטוס שבועי:
בישראל אנחנו מגיעים השבוע לסיומה של מערכת בחירות כואבת, כרגיל, שתקבע מי ינהיג את המדינה בארץ בשנים הבאות. האם הרעיון של בחירות כלליות, כפי שהן נערכות היום, תואם את חוקי התורה וערכי הדת היהודית? האם אפשר לתמוך במסע הבחירות שופע השמצות ועלבונות לאור הלכות לשון הרע, שהתורה שמה עליהם דגש כה חזק? האם הכלל של דעת הרוב חל גם כשהרוב מחליט על עקרונות שהם מנוגדים בתכלית לחוקי התורה ולמסורת היהודית?
ציטוט שבועי:
אתם מתנועת העבודה וממרצ, לאבותיכם היתה לחלוחית יהודית. הם באו מבית אבא. הם ספגו בבית אבא יהדות, וגם כשרצו להשתחרר ממנה למען הסוציאליזם, הקומוניזם, המודרניזם, החינוך של בית אבא היה כל כך חזק אצלם, שהם לא יכלו אפילו להשתחרר ממנה, וזה בא לידי ביטוי. היתה להם גירסה דינקותא. אפילו מי שמרדו ביהדות, בימי זיקנה ולא אפרט שמות - חזרו אליה. הם רצו שגם אתם תחזרו לזה. אני לא מדבר על להיות דתי. אני מדבר על להיות יהודי... {דב שילנסקי, יו"ר הכנסת לשעבר - 16 בינואר 1995}
סיפור שבועי:
חיים בפרופורציה
פעם בא אל ביתו של החפץ חיים (רבי ישראל מאיר מראדין מחבר הספר "חפץ חיים" על הלכות לשון הרע. ו"משנה ברורה" על השולחן ערוך). עשיר גדול אחד לבקרו, וכשראה את הבית הפשוט והצנוע של החפץ חיים, תמה על זאת, ושאלו:
מדוע אין לכבודו שהוא גדול הדור בית מפואר כמו שראוי לו?
ענה לו החפץ חיים: ואיפה שלך? אמר לו העשיר אני רק אורח כאן בעיר הזאת.
אמר לו החפץ חיים: גם אני רק אורח כאן בעולם הזה...
פרשה שבועית:
פרשת ויקהל-פקודי / "בגובה העיניים"
"ופניהם איש אל אחיו" {שמות ל"ה א' -ל"ח כ'}
שני כרובים, שפניהם כפני ילדים, הציבו בפני בן דור המדבר אתגר ממדרגה ראשונה, הממשיך עד היום הזה. שני הכרובים הללו התנשאו מעל הכפורת שכיסתה את ארון העדות. הוא הארון, שבו היו מונחים לוחות הברית. הוא הארון, שהוסתר מאחורי הפרוכת – בקודש הקדשים שבמשכן.
הכרובים חידשו בלב המתבונן בהם את מושגי היסוד של היהדות.
שניים היו הכרובים. ללמדנו, שאין האדם יכול לחיות בחברה רק לעצמו. עליו לקבוע עמוק בלבו, שהוא חלק ממנה. לזכור, שתמיד הזולת משלים אותו. רק יחד יהיו מסוגלים בני העם לסכך על פני הכפורת וארון העדות, שבה התורה – חוקת העם. רק ה"יחד" ייצור את חברת העילית.
תהליך זה יתחולל, רק אם יזכור האדם ש"פניהם איש אל אחיו". כשהפרט יכיר בזכות כל אחד להביע את עצמו (למרות שהוא ניצב "בקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה"). זכותו להיות שונה ממך, הואיל ושניכם סוף סוף ניצבים על אותה כפורת, על אותה קרקע רעיונית.
והעיקר: "אל הכפורת יהיו פני הכרובים" (שם). הכרובים הללו, המתבוננים איש בפני אחיו, זוכרים שאת מקור ההשראה לחייהם הם שואבים מן המבט אל הכפורת, מתוך מה שטמון מתחת לכפורת בתוך הארון. הלא הם לוחות הברית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק
