אימרה שבועית:בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. {מתוך הגדה של פסח}
סטטוס שבועי:
חג הפסח מבטא את החשיבות העליונה שהיהדות מייחסת לחינוך ולהעברת הזהות היהודית לדור הבא. בנקודה זו טמון סוד הישרדותו של העם היהודי, למרות הפיזור והנדודים והסבל הרב שעבר עליו. יהודים זכרו תמיד, כי אין ערך עליון מאשר לגדל דור יהודי שורשי, חדור הכרה יהודית גאה, וקשור למקורותיו. כשאנו חוגגים את חג הפסח כהלכתו ומקיימים את מצוותיו ומנהגיו, אנו ממשיכים את המסורת היהודית ומעבירים את המסר לדור הבא.
ציטוט שבועי:
עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים! דרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש עניה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל - ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות - גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה שלנו ולעתידנו. {ברל כצנלסון}
סיפור שבועי:
ביקור חג!
באחד מימי חול המועד פסח נצפה רבי אריה לוין הידוע בכינוי 'אבי האסירים', מהלך באחת משכונות ירושלים. לתושבי השכונה הופתעו לנוכח האורח המכובד ושאלוהו מה לכבוד הרב בשכונתנו? ענה רבי אריה: נוהג אני בחול המועד לבקר את האלמנות, נשותיהן של הרבנים. כל ימות השנה האלמנה טרודה בעבודתה ואין היא מרגישה בבדידותה אבל בחול המועד כאשר כולם חוגגים ואינם עובדים אזי מרגישה האלמנה בבדידותה ונזכרת בימים הטובים שכולם היו באים בחג לבקר את בעלה הרב כשעוד היה בחיים, והבית היה הומה ממבקרים והשמחה היתה שרויה בו. ואילו כעת היא יושבת בודדה וגלמודה וימי החג נהפכים לה לצער והכאב גדול. לכן מקפיד אני לבקר ולעודד את האלמנות דוקא בימים אלו.
חג שבועי:
חוזרים בשאלה...
אחרי הקידוש, המכריז רשמית על הערב החגיגי, אחרי הפתיחה המרשימה של "הא לחמא עניא", המלמדת על אופי העם היהודי וביתו - מגיע בליל הסדר תורן של השאלות.
הילד, צעיר הבנים במשפחה, נוטל את הפיקוד ושואל: "מה נשתנה?" עיניהם של כל בני הבית ממוקדים בו ומעודדים אותו במבטיהם. בכך, בעצם, פותח הוא - הילד היהודי - את טקס הערב עצמו. וכל האמור לאחר מכן, הוא התשובה לשאלות שנשאלו.
מדוע מתנהל הסדר דווקא בצורה זו? למה בחר מחבר ההגדה את שיטת השאלה והתשובה?
התשובה פשוטה: עצם הצגת השאלה הופכת את השואל למעורב! הוא חדל להיות צופה מהצד. מאותו רגע הוא שייך לעניין, כמשתתף מן המניין בעריכת הסדר.
כי לשאול פירושו שאתה סקרן. אם השואל שם לב לחגיגיות הערב, והוא תוהה למראה הדברים ה"מוזרים" החורגים משגרת היומיום, סימן הוא, שהסקרנות הבריאה והטבעית התעוררה בקרבו. זה חשוב. כי הסקרנות היא אם הדעת. בה תחילת החינוך והבסיס ליצירת קשר נפשי.
זהו ההישג הראשון שמשיג ליל הסדר במאבק נגד פער הדורות, המטיל את צילו הכבד על החברה שלנו כיום.
ברגע זה נוצר הבסיס המשותף, עליו יעמדו יחד ההורים והבנים. מן הרגע ששאל, אפשר לדבר אליו והוא ישמע. הוא מעוניין בתשובה. הוא יאזין למידע החשוב שבפי אביו ולמסר היהודי שהאב רוצה להעביר אליו בלילה זה.
הרצון לשאול הוא גם תחילת ההזדהות. בבתים רבים נהוג שבן אחר בן שואל - מן הקטן, המתחיל במצווה, ועד לגדול. עד כמה חשובה עצם השאלה, אנו לומדים מן ההלכה המחייבת גם את האדם היושב בדד לסדר, בלא משפחה כלשהי, לשאול את... עצמו. כי רק מי שמוטרד מן השאלה, מעוניין באמת בתשובה.
לנו, לעם ישראל, חשוב הדבר עד מאוד: אנו מעוניינים להעביר לדורות הבאים את לפיד החירות הטמון בגאולת מצרים. והצגת השאלה היא תחילת הדיאלוג המבורך בין אבות לבנים, הקושר חוליה לחוליה בשרשרת הדורות.
לשאלה יש ערך חינוכי נוסף. הנוער בטבעו, בז לזקנים, לדור הוריו; לא הם ילמדוהו איך לחיות, מה לחשוב וכיצד להתנהג. על כן, ברגע שהבן שואל את אביו, חודרת מעט ענווה ללבו. הוא מבין ויודע, כי אביו המבוגר ממנו ועתיר הנסיון יכול לאלפו בינה, להורות לו את הדרך.
בדיאלוג גלומה עוד ברכה. הוא מחדש גם את הקשר המשפחתי הטוב, אותו אנו מחזקים דווקא בערב זה, כדי להבליט ולהוכיח, שהופרה מזימתו של האויב המצרי ושל שאר אויבינו מאז. המשפחה היהודית עודה קיימת.
כל שנה בליל הסדר, שאלת הבנים גוררת את תשובת האבות. חישוקי הקשר המשפחתי המתעמעמים ומתרופפים במשך השנה, במיוחד בחברה פתוחה ומודרנית כחברתנו, זוכים לחישול מחודש.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'הגדה ופשרה'}
פסח כשר ושמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
