אימרה שבועית:
הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
כל אחד מאיתנו מורכב מכל אותם ארבעה בנים שבהגדה, ארבעה סוגי יהודים. במידה מסוימת, כולנו מחפשים משמעות, חוקרים ובודקים ממש כמו 'החכם'. אך לעתים אנו מתייחסים לחיים כאל בדיחה ומורדים, כמו 'הרשע'. לעתים אנו צריכים לצפות בשקיעה או לראות אנשים סובלים כדי שנתעורר, נחשוב ונשתנה, בדומה ל'תם'. ויש פעמים בהן אנו חשים אדישות, מהלכים מסביב בעיניים עצומות כמו 'ושאינו יודע לשאול'...
ציטוט שבועי:
בחברה הפתוחה האדם ניצב מול נחשול אדיר של אתגרים והסחות דעת, הגבול בין הטוב לרע מטושטש, כוחות שוק גדולים פועלים, קל יותר להתמכר לפיתויים, ומעל הכל — האדם מרגיש שהוא בעצם חופשי, ולא מודע בכלל לשעבוד. דווקא בחברה כמו זו, אדם צריך לעמול קשה כדי להיות באמת בן חורין. {נתן שרנסקי}
סיפור שבועי:
'חיבוב מצוה'
הגאון ר' מאיר מרגליות בעל מאיר נתיבים, היה רב וראש ישיבה בגליל לבוב ובאוסטרהא והגליל וארבעים ומאתים ערים ועיירות היו כפופות לו. הוא היה חסיד ועניו מקובל וסופר מהיר ומליץ ומבין חידות.
פעם אחת בשלושה עשר בניסן עם פנות היום הלך לשאוב מים למצות מצוה וכדו בידו. אותו היום זמן הפשרת שלגים היה וכל הדרכים היו מלאות רפש. פגע בו ר' ייב"י מגיד מישרים שבקהילה, כשהוא נוסע במרכבה כבודה וכדו בידו לשאוב מים, אמר לו ר' ייב"י לר' מאיר, רב הגליל מפני מה הולך מר ברגל, והרי הדרך רעועה ומליאה רפש. אמר לו ר' מאיר לר' ייב"י מצוה גדולה זו באה לידי פעם אחת בשנה אפשר אמסור אותה לסוסים? כיון ששמע ר' ייב"י כך מיד קפץ וירד מהמרכבה והלכו כאחד.
[ש"י עגנון}
חג שבועי:
'הבית היהודי'
חג הפסח הינו החג של מילים גדולות.
הן רדפו אחרינו בשבוע האחרון, לאן שברחנו והיכן שהסבנו. מילים ומונחים כמו: גאולה, גלות, חרות, שעבוד, ניסים, ישועה, קוממיות, וכו'. הם צעקו מן התפילות ומן ההגדות המצויירות, הישנות והמחודשות, בעיר, בכפר, בקיבוץ ובמושב, בסדרים הביתיים ובציבוריים, האזרחיים והצבאיים.
היום ערב "שביעי של פסח" אולי הוא המועד של כמה מילים קטנות. משהו פעוט, אישי, אינטימי, בינינו לבין עצמינו לאחר ששבענו מהמילים הגדולות.
משהו הקשור בסיפור של יציאת מצרים, ובשבועיים שקדמו לרגע המפנה ההיסטורי. בא' בניסן, מבשר משה רבינו לעמו, על השדר האלוקי אודות ההכנות לגאולה. שדר זה כולל את פרטי הכנת קרבן הפסח, וסדרי אכילתו בליל הגאולה.
בשדר נאמר: "דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשור לחודש הזה, ויקחו לכם איש שה לבית אבות, שה לבית.. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש... ושחטו אותו... בין הערביים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות... ואכלו את הבשר בלילה הזה... אל תאכלו ממנו נא... וככה תאכלו אותו... ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר... ובסיום: ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך עד עולם... והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם, זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.. (שמות י"ב)
עשר פעמים, חוזרת המילה "בית" בפרשה זו. מספר האומר, דרשני. ובמיוחד לאור הסיום המצוטט של הפרשה, שבו מושם דגש על הצלת הבית: "ואת בתינו הציל".
זאת ועוד, הטקס כולו נראה, לכאורה כבלתי הולם את הרגע הגורלי, של מפנה חשוב בחיי עם מתהווה. בחירת הצביון הכללי לרגע זה נראית מוזרה מאד.
אילו ביקשו מאיתנו לתכנן את הארוע, ודאי היינו מנצלים את המבוכה הכללית ששררה במצרים, לכינוס העם לעצרת המונים, לריקודים משולהבים, לנאומים חוצבי להבות, להנפת הדגל, שירה בציבור וכו'. ואם כבר צלי בשר - לפחות במנגל המוני, תחת כיפת השמיים.
השדר האלוקי, הפר כל מחשבה בכיוון הזה. הוא פקד על ההמון לחזור הביתה. לחיות את השעות הגדולות במסגרת המצומצמת של חוג המשפחה. איש איש בביתו, מבלי שום אפשרות לצאת מן הבית עד הבוקר.
זו המילה המבצבצת וחוזרת על עצמה, עשר פעמים. מילה אחת, ממנה עשוי הבסיס היחיד להתהוותו של עם: "בית".
דומה שהלקח הוא חד משמעי: אין עם מתהווה מהמון. גם לא מהמון, בעל רקע משותף של סבל וציפיות, שפה ומוצא וחוויות. רק מסגרת משפחתית שכל מרכיביה עסוקים בבניין חרותם ועצמאותם הרוחנית, היא - עם. היא - העם.
מן הבית תבוא החירות וממנו תנשא הגאולה. ועל כן לכל בית ישראל בכל מקום שהם: חג כשר ושמח!
פרשה שבועית:
פרשת שמיני / מאז ולתמיד
"כל מפרסת פרסה ושסעת שסע מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, גרה לא יגר טמא הוא לכם" {ויקרא י"א, ג'-ט'}.
נקבע כאן מפורשות הכלל, שכל חיה או בהמה המצויידת בשני סימני טהרה (מעלת גרה ומפריסת פרסה) מותרת באכילה. האחרות אסורות. התורה מסמנת את החיות בקבוצת הביניים, שלהן רק סימן טהרה אחד אשר גם הן אסורות.
פסוקים אלו קובעים בוודאות, שרק ארבע חיות שייכות לקבוצת הביניים, שלהן סימן טהרה אחד: גמל, שפן, ארנבת וחזיר.
מאז הוכרז חוק זה בתורה, נתגלו יבשות חדשות, ובהן מיני חיות חדשות, אולם דברי התורה קיימים כאז כן עתה. אף חיה אחת, חוץ מארבע אלו הנזכרות לעיל, לא נמצאה שיהיה לה אחד משני הסימנים ללא הסימן השני.
וכי משה רבינו היה זאולוג או צייד חיות? - כיצד ידע חוקים אלו, ואף פרסמם? משיב התלמוד: מכאן תשובה לאומר: 'אין תורה מן השמים!' {חולין דף ס'}.
בדומה לכך החוק בדגים. רק אלה שיש להם סנפיר וקשקשת מותרים באכילה. מן הניסוח המיוחד של חוק זה מסיקים חכמי התלמוד, כי כל אימת שיש לדג קשקשת, תמיד יש לו גם סנפיר, לכן הוא מותר באכילה. ושוב אנו מוצאים כי מאז ניתן חוק זה, נתגלו נהרות, אגמים וימים חדשים, ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור, ולא נמצא דג אחד עד היום הזה שתהיה לו קשקשת ללא סנפיר.
כלל קצר זה קשור במבנה הפיסי של הבהמות והחיות. והנה, מבנה פיסי זה יוצר חלוקה מעניינת לפי תכונות:
המותרות באכילה הן חיות הבית המתורבתות, אשר מזונן צמחי בלבד, ואינן מגלות עצמאות יתר, ונוחות לקבל את עולו של האדם.
לעומת זאת, האסורות באכילה הן חיות טורפות האוכלות בשר או שקצים ורמשים, המפגינות עצמאות פראית, שאינן ניתנות לאילוף, ומתחמקות מכל עול ושלטון.
עובדה שאין להכחישה היא, שבידי משה היו ידיעות מפורטות אודות סוגי החי השונים ועל תכונותיהם האופייניות. ידיעות ברורות, תכליתיות ומדוייקות עד להדהים.
עובדה היא, שמשה היה סגור ומבודד עם עמו במדבר. לא עמדו לרשותו כל אמצעי מחקר שהם, רגלו לא דרכה על יבשות שאיש בזמנו לא ידע אפילו על קיומן, ולא היתה לו כל אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים ולבדוק את סנפירי כל הדגים.
עובדה היא, שמשה ידע לפני 3000 שנה את אשר ידוע לנו היום, לא בדרך המחקר וההוכחה האמפירית, אחרי אלפי שנות התנסות והתבוננות, כאשר מרחבי תבל הדום לרגלינו, ומעמקי הים גלויים לפנינו.
קיימת רק אפשרות הגיונית אחת לגבי זיהוי מקורו של ידע זה: תורה מן השמים.
חז"ל הסבירו את החלוקה הזאת, כי התורה רצתה להרחיק את היהודי מכל מזון העלול להשפיע השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית. כלום מקרה הוא שאין היהודים, כציבור, מגלים נטיות של אכזריות? כלום מקרה הוא שאלפי שנות גלות, מצוקה וסבל לא השחיתו אופי זה? גם בתנאי לחץ קשים, תססו חיי חברה ערים בקהילות ישראל, פעלו אגודות לעזרה הדדית ופרחה היצירה הרוחנית, מתוך אהבת האדם וכבודו, אהבת אלוקים ועבודתו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
חג כשר ושמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
