אימרה שבועית:
על-חומותייך ירושלים, הפקדתי שומרים--כל-היום וכל-הלילה. {ישעיהו ס"ב ו'}
סטטוס שבועי:
כשפרצו חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים אל העיר העתיקה, דהרו אל הכותל המערבי. באיזו דבקות והשתפכות נפש נצמדו אל שריד בית מקדשנו. לב ארבעה עשר מיליון יהודים בכל העולם פעם פעימה אחת מלכדת: "הר הבית בידינו". באותו רגע היסטורי לא היה ספק מיהו יהודי. לא היה צורך 'להוכיח' שיש בכל יהודי, ולו המרוחק ביותר, נשמה אלוקית, דתית במהותה!
ציטוט שבועי:
ירושלים נקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, השאיפות והתקוות של העם העברי. {דוד בן גוריון}
סיפור שבועי:
...
לפתע שמעתי קריאה, חייל שראה ראשון את הכותל המערבי, השמיע צעקה: אני רואה את הכותל המערבי.
כולנו פרצנו אחריו דרך שער קטן, ומיששנו את האבנים באהבה גדולה שנדלקה פתאום בכל לב. חיילים נצמדו אל הכותל והחלו למרר בבכי. אינני זוכר, במשך שלושת ימי הקרב על ירושלים העתיקה, חיילים בוכים, למרות העובדה שראו את טובי רעיהם נפגעים. ואילו עתה כרעו ליד הכותל ומררו בבכי כילדים קטנים.
חיילים שפניהם מכוסים זיפי זקן ועיניהם אדומות מעייפות של קרב, התחבקו והתנשקו כשהם צועקים: 'ירושלים שלנו'. {אלי לנדאו}
פרשה שבועית:
פרשת בחוקותי / 'חוק המוסר'
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויבכם" {ויקרא כ"ו, ג'-ח'}.
התורה נוהגת באופן חריג ושונה משאר הדתות. אלה מבטיחות לנאמניהן את הגמול שם, לאחר המוות, מעבר לפרגוד החיים העכשוויים, במקום שאיש לא חזר ממנו לדווח על החלק שזכה בו. ואילו התורה מבטיחה שכר על שמירת המצוות גם כאן, קרוב, במגע היד.
אפשר לנסות, להעמיד הבטחות אלו במבחן המציאות. ומשה - לא חשש. הוא ידע שדברי התורה לא יתבדו. בכוחה להביא גשם, שובע, שלום ועוצמה. כל זאת בידיעה ברורה, שאם אכן ילכו בחוקותיו של ה', זו תהיה מציאות החיים בארץ ישראל.
אך קיים גם צד שני למטבע ההבטחות. גם הוא מעורר השתאות.
"ואם לא תשמעו... ואם בחוקותי תמאסו... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויבכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם... ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ לא ייתן פריו" (המשך הפרשה, פסוקים י"ד-כ').
שני הקטעים המצוטטים מורים על התלות של ההצלחה הלאומית במוסר. אמנם, בפרשתנו מתייחסים הדברים רק לעם ישראל ולחובה של שמירת התורה במלואה. אולם בתורה ובנביאים באות לידי ביטוי הדרישה המוסרית מאומות העולם והתוצאות המרות של המרידה בה. המבול, סדום, אשור ובבל, הן אבני דרך בהיסטוריה האנושית. כיום ברור שהמעשה המוסרי קובע את גורלו של העם מעבר לעוצמה צבאית או לרווחה כלכלית שהושגו על ידי עושק.
דעות מתחלפות, נימוסים משתנים, אמונות צצות ונופלות, ואילו חוק המוסר כתוב על מגילות הנצח. על כל מילת שקר או מעשה עוול, על חמס ועל רשע, על תאווה ועל גאווה, בסופו של דבר, יש לשלם את המחיר. אי צדק ומרמה עשויים להאריך ימים, אך יום הדין סופו לבוא עליהם במהפכות צרפתיות ובדרכים איומות אחרות.
כך אימתו מסקנות ההיסטוריונים את קביעותיה של התורה. הם מצאו במבט לאחור את מה שהיא הכריזה עליו בטרם התרחשו הדברים.
בזה לא תם העניין. המשך פרשתנו מפתיע עוד יותר.
עם ישראל לבדו הוא חריג שנמלט מגורל היסטורי זה. העונש של 'חוסר ההתאמה הפנימית' שגרם להעלמותן של כל תרבויות העבר. עונש שלא ישמיד אותו, אבל יביא עליו עונש אחר, הוא עונש הגלות.
כנאמר בהמשך:
"ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב... והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם" (שם ל"ג-ל"ט).
וכגלות העם כן גלות הארץ:
"ונתתי עריכם חורבה... והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (שם ל"א-ל"ב).
אמנם, כך התרחש במציאות. העם גלה מארצו, והארץ שקעה באבלה ובשממונה. גלות העם וגלות הארץ הן שתי מקבילות שתיפגשנה בעתיד. בינתיים, בתקופה שישהה עם ישראל בגלות, תהיה הארץ שוממה ולא תארח שום עם אחר.
באמצעות שממה זו היא שומרת לנו אמונים, ובבוא יום פקודה, ישוב העם לציון ויתנחל בה מחדש בנקל, כי לא ישב בה ישיבת קבע עם זר.
המציאות ההיסטורית הגשימה את דברי הפסוקים הללו. הארץ עמדה בשממונה כל ימי הגלות, ורק כאשר שוב הגיעו אליה היהודים, היא החלה לפרוח.
הלא דבר הוא!
ואם לא די באלו, הרי לכם לעיון הבטחה נוספת הקשורה בעונשו של העם, אך בו זמנית חורגת מגורל העמים האחרים, ששקעו אף הם ב'חוסר התאמה פנימית':
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיכם" (שם מ"ד).
שוב התגייסה ההיסטוריה להגשים פסוק מקראי זה במלואו. העם שיוסר ודוכא כפי שלא דוכא עם מעולם, עם שעמים אדירים חברו עליו להשמידו, עם שנרדף בכל קצווי תבל זה קרוב לאלפיים שנה - בכל זאת לא הושמד. הוא חי וקיים, כשאגב כך, הוא מנתץ לחלוטין את חוקי ההיסטוריה המקובלים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום מניו יורק - יהונתן גרילק
