כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

פרשת במדבר: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 21.05.15 , 08:53ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
סטטוס שבועי:
התורה הציבה את היסודות המוסריים והחוקיים שאפשרו לעם ישראל להקים אומה נאמנה לאידיאלים רוחניים. אומה ששרדה קרוב ל-1,500 שנים בארצה, וקרוב ל-2,000 שנה כשהיא פזורה על פני העולם כולו. זו הייתה התורה שהציגה את רעיונות השלום, הצדקה, הצדק והאחריות הכללית, בפני עולם שלא הכיר שום ערך להוציא את עקרון 'החזק שורד'. זו הייתה התורה שעליה התבססו הנצרות והאיסלאם, והיא שעדיין מפיצה את המונותיאיזם ברחבי העולם ומעצבת את עקרונות הקידמה המודרנית.
אילו היינו נדרשים להגיע לשלמות בתוך דור אחד, לא היה לנו שום סיכוי להצליח. כל דור מטפס עוד קצת כלפי מעלה, נבנה על הישגי אבותיו ואבות אבותיו, מדי פעם מחליק לאחור, אבל אף פעם לא נכנע. המשימה שהגדירה אותנו כעם התחילה לפני כ-3300 שנה. היא נמשכת גם היום, ע"י התמסרותנו ללימוד התורה וקיומה.
 
ציטוט שבועי:
התורה היא האידיאה העליונה ונפשה החיה של העולם. בלעדיה אין קיום ולא זכות קיום. {חיים נחמן ביאליק}
 
סיפור שבועי:
זריזין מקדימין?!
בחג השבועות לאחר לילה ארוך של לימוד תורה ואמירת 'תיקון ליל שבועות', החלו צעירים מחסידי רבי ישראל מויז'ניץ בעל 'אהבת ישראל' להתארגן בעלות השחר לתפילה עם הנץ החמה. מרוב עייפותם ותשישותם הזדרזו באמירת ברכות השחר. פנה הרבי לעבר חסידיו הצעירים ואמר: 'שמעתי שיש עניין ללכת לנוח כדי שיהיה אפשר להתפלל כראוי, אבל על הליכה להתפלל כדי שיהיה אפשר לנוח – על זאת לא שמעתי'...
 
חג שבועי:
מתכון להישרדות!

העולם של ימינו שונה מאוד מכפי שהיה לפני מאה שנה. בתוך מאה השנים הללו קמו מדינות חדשות ונעלמו מדינות ישנות. מאות מיליוני בני-אדם נדדו מארץ אחת לשנייה, החליפו שפה, תרבות, אורחות-חיים וסגנונות לבוש. אם היינו מביאים לכאן אדם שחי לפני מאה שנים - הוא לא היה מכיר בכלל את דמות העולם של ימינו.

כל זה קרה במשך מאה שנה בלבד. תארו לעצמכם אלו שינויים כבירים קרו בעולם במשך חמש- מאות, אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההסטוריה.

חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על-פני האדמה. הוא נדד בכל קצוות תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור- הארץ. אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו כולנו יהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב.

כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, ספר שעליו שמרנו במסירות-נפש במשך כל הדורות. זהו ספר-התורה.

התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה.

בזכות התורה זכרנו את ארצנו. מהתורה למדנו שארץ-ישראל ניתנה לנו לנחלה מאת בורא העולם. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ- ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו - והנה אנחנו פה.

כל זה קרה בזכות התורה, שניתנה לנו במעמד הר-סיני בחג-השבועות. לכן 
אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא.

 

פרשה שבועית:

פרשת במדבר / 'כור היתוך אמיתי'

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" {במדבר ב' ב'}

 

בפרשה זו הונח, לכאורה, היסוד למשטר המפלגות בישראל. הוענק בה המעמד החוקי לפירוד העם, לשבטים. או, אם תרצו, נוצקה כאן התשתית לכל פילוג, כיתתיות ומחלוקת, המלוות אותנו מאז ועד היום.

אכן, במבט ראשון פלא הדבר. עם יוצא מצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. עם, אשר השעבוד לימדו שבאחדותו כוחו, והייסורים שהיו מנת חלקו גימדו בעיניו כל שוני בין עדה לעדה. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה. כולם היו בעיניו אותם עבדים החסרים פרצוף לאומי, הראויים לכל השפלה. והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה'יחד' הגדולה, שנבעה משותפות הגורל, כדי ללכד את השורות. במקום לגבש המון זה לכלל עם אחד, מלוכד תחת שלטון מרכזי חזק – מחזירה אותו התורה אל השבטיות הקדומה. מזכירה היא לכל עדה מאין היא באה, תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט בצורות שונות.

בנוסף, מחדדת הפרשה את הקווים המפרידים בין שבט לשבט, ומציבה ביניהם גבולות פיזיים של ממש. לכל שבט נקבע מקום החנייה המדויק שלו – מסביב למשכן. שם ביתו ושם עליו לשכון. עליו לדעת את מקומו, ואל לו להתערב בשבטים האחרים. המילים 'אינטגרציה' ו'כור היתוך לאומי', ככל הנראה, לא היו מקובלות על התורה.

מדוע לא ניצלה התורה את הלם השחרור, כדי להביא לאחדות בקרב בעם? מדוע לא ביטלה את הבדלי השבטים והעדות השונות? למה ראתה צורך להנציח חלוקה שבטית זו לעד? הלא היא מסתכנת באפשרות של פילוגים בעתיד, העלולים להביא להתנתקות, כפי שאכן קרה אחר מות המלך שלמה? מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה? הלא הניסיון ההיסטורי מוכיח שעם זכה לגדולה ולשם עולם ביום בו הצליח להתגבר על הקיום השבטי הנפרד? מלבד זאת, האם לא מוליד המבנה השבטי בהכרח קיטוב תמידי ומתמשך בעם? קיטוב, היוצר מתח מיותר? מה טוב כל כך במבנה פדראלי מכוון זה, המבצבץ מבין בתרי הפרשה?

ואם לא די בכל אלה, הרמב"ם קובע, שלעתיד לבוא, בעת הגאולה השלימה, כאשר יתקבצו כל פזורי עם ישראל מחדש לארץ ישראל, תוחזר תפארת השבטיות למקומה (רמב"ם הלכות מלכים).

האם אין בתמונת עולם זו את הבסיס לקיטוב, לכיתתיות ומוקד למחלוקת ולריב אחים?

בדיוק ההיפך!

למרות הניסיון להתעלם מהמציאות - שונים בני האדם זה מזה, קבוצה אנושית אחת נבדלת מרעותה. הטוען: 'אני אזרח העולם', תוך דחיקת הייחוד הלאומי הצידה, משמיע אמנם משפט מרשים, אך נבוב מתוכן. כל ניסיון לערבל קבוצות אתניות שונות ב'בלנדר' לאומי משותף - נידון לכשלון.

אכן, בני אדם שונים זה מזה. גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים שונים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. לכן, צריכה התפתחותם האישית והלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד שלתוכו נבראו.

כאשר האלוקים העניק לעמו תורה, בכדי שיפתח את הפוטנציאל הרוחני, הותאמה תורה זו לכל סוגי האופי של העם. אופי, המוצא את ביטויו הרב גוני בשנים עשר השבטים.

דווקא בידיעת ההבדלים במדוייק, טמונה הרגיעה החברתית. כאשר כל שבט יודע שדרכו הייחודית הינה רק חלק מן השלם, פוחתת עד למינימום כל אפשרות של ריב אחים ומחלוקת. הרי לא הוא העניק לעצמו את ההכשר להשקפת עולמו. לא הוא קבע שהיא האמת עבורו - כי אם התורה! וזו, הלא העניקה את אותו ההכשר גם לקבוצות האחרות בעם. הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו על בני השבטים האחרים. עם זאת, לשם בירור נקודות החיכוך הבין שבטיות, קיים הסנהדרין - בירושלים.

החינוך לשבטיות הוא החינוך ל'מציאת עצמו' בתוך הכלל הלאומי. היא היא השיטה החינוכית היחידה המסוגלת לחנך לאחדות אמת של העם.

{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}

 

מגילה שבועית:

מגילת רות / 'לא נפולת ולא נמושה'

וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב. {רות א' א'}

 

באחד הימים הבחינו השכנים כי הבית סגור ומסוגר. התריסים מוגפים ודממה קודרת שורה מסביב. הכל ידעו, הוא ירד. הסתלק כגנב בלילה, כדי לא לפגוש במבטים הזועמים. לקח את האישה והבנים ונעלם. כל העיר התאספה דוממת מול הפתח הנעול ובלבבות נגוזה התקווה האחרונה. המורל הציבורי ירד לנקודה קרובה לאפס. המשבר החריף הונצח עתה, מי יודע עד מתי.
כי היורד שלנו למנהיגות נולד.
קראו לו אל ההנהגה, והוא התחמק. פנו אליו שייקח את מוסרות השלטון לידיו, אך הוא לא נענה. ידעו, כי בכוחו לתרום רבות לפתרון המשבר, והוא אטם את אוזניו. האמינו בתום לב, כי ביכולתו להוציא את עגלת המדינה מן הבוץ לתוכו נקלעה, לרסן את ההתדרדרות החברתית-מוסרית, לבנות סכר לשיטפון החומריות והאנוכיות, אך הוא שתק. התחננו לפניו כי יפעל להבראת המשק הכושל שהגיע לעברי פי פחת, שיעבד תוכנית להאבק ברעב, המכה בעם. אך הוא העלים עין. עג עוגה סביב עצמו. הגיע למסקנה כי המצב לאחר יאוש, אבוד ללא תקנה. כתוצאה ממסקנתו, החליט לדאוג רק לעצמו. בצרות עין, העמיד את האינטרסים הפרטיים שלו מעל לצרכי הכלל.
העם כבר לא עניין אותו.
בעיניו היו שוטחי הבקשות, טרדנים הלוטשים עינים גדולות אל הונו הרב. הצעת השלטון "הנדיבה", אינה אלא אמצעי לנגוס ברכושו לטובת העניים הרעבים. הוא לא חייב לפרנסם, האחריות למצב לא רובצת עליו. לא עליו לפתור את הבעיות שיצרו במו ידיהם, בהתנהגות אוילית. זו בעייתם. הוא, רצונו לחיות בשקט, לגדל פרחים הרחק מאור הזרקורים.
מפריעים לו? משכימים לפתחו? קוראים לו אל הדגל?
מהי תגובת התוצר המובהק של החברה האנוכית המתמוטטת?
יורד לשדה מואב.
נחשתם נכונה. שם האיש אלימלך, האנטי גיבור העצוב של מגילת רות. האיש שהמציא את הירידה אלפי שנים לפני ש... האיש שהיה לפי הגדרת חז"ל "מגדולי הדור ומפרנסיו", שבריחתו מתוארת כבריחת שועל.
האיש ש"הפיל לבם של ישראל".
מה קרה? למה? מדוע? איך?
יהושע נפטר.
הידיעה על מות המנהיג המסור פשטה בכל משכנות ישראל. השמועה פילסה דרכה אל אוזני האיכרים החורשים את שדותיהם. שמעו אותה היוגבים בכרמיהם העמוסים ברכת פרי. היא נדדה מעיר לעיר ומכפר לכפר. הכל נענו בראשם, הרימו גבה להרף עין. אולי אף פלטו אנחת נימוס. אך מיהרו למלאכת הבציר, הקטיף, לעבודת בית וחוץ, להגדיל את הרכוש ולהאדירו.
אבל כבד לא נראה בחוצות.
כך הבחינו חז"ל בפסוקים: "וימת יהושע... ויקברו אותו" (יהושע כ"ד, כ"ט-ל') "נתעצלו ישראל לעשות גמול חסד עם יהושע". במות משה הוזכר הבכי והאבל (דברים ל"ד), כאן "וימת - ויקברו".
צער? אבל? – יוק.
אבל, אות היא לשיוך, קשר למקום שהנפטר תפס בליבך, פירצה באנוכיות. העם באדישותו גילה כי לא חש כל חובה כלפי יהושע, שום תודה על מעשיו הגדולים למענם. אין בליבם כל הכרת טובה על כיבוש הארץ, על הנחלתה, על אפשרות הישיבה השלווה תחת הגפן והתאנה. לא כלום.
כך נולד "המגיע לי" העברי הראשון.
חוסר אכפתיות זו גילתה לעין כל את אשר היה כמוס בלב. "המגיע לי" המשיך לכרסם במשך כל תקופת השופטים. נהרסו כל רקמות החיים, ויחסי אנוש שובשו ללא תקנה. מבלי להזכיר את היחס הכפול כלפי האלוקים.
הנה סוד הסחף:
כאן טמון הרקע הנפשי להתדרדרות. הספורט העממי היה חלוקת העוגה הלאומית ללא התחשבות. הרצון לבצר את ההישגים פתח פתח לכל עורמה. הפחד מפני התערבות מבחוץ, הולידה את השלילה המוחלטת של זכות התתערבות בחיי הפרט. בשם החופש, כמובן.
"איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ח, כ"א) אין לאיש זכות להתערב במעשי, ואני לא חייב דבר לאיש, לעם ולחברה. כך נחתמו התחומים, הרגשות מתו לאיטם, והאנוכיות פרחה.
זה מצלצל מוכר?
אולם, שיטת "איש הישר בעיניו יעשה" חצתה את הגבול הדק שבין דמוקרטיה ואנרכיה. הפרקים האחרונים של ספר שופטים מתארים בצבעים עזים את תוצאות האנרכיה של איש הישר בעיניו יעשה. את התהומות לתוכם שקעה החברה הישראלית שם מופיעים סיפור פסל מיכה, המעשה המזעזע של פילגש בגבעה וכאפילוג, את השחיטה ההדדית של שבטי ישראל ובנימין.
ומה תגובת האלוקים?
האכזבה הייתה גדולה, ההתנחלות בארץ נכשלה, חברת המופת לא קמה. המדרש מסביר את ההחלטה האלוקית: "לכלותם איני יכול, להחזירם למצרים אי אפשר, להחליפן באומה אחרת איני יכול, מה אעשה להם? הריני מייסרם ומצרפם ברעבון".
האנוכיות מולידה אנרכיה מוסרית ומזמינה משבר כלכלי, רעב והתמוטטות סדרי החברה. אלו יוצרים מועקה בלבבות, בכוחם לטהר את המבט ולהביא לתשובה.
אך מה עושה אלימלך?
בידו להציל, לשקם, לעזור, לשנות כיוון, אך הוא בורח. האנוכיות חגגה ניצחון נוסף.
מדוע איש לא עוצר בעדו?
שוב, כי "איש הישר בעיניו יעשה". למרות הזעם, למרות הרצון להחזיק במנהיג העורק ולכוף עליו את מעשה ההצלה, איש לא ראה לעצמו זכות להתערב. גם אם אי התערבות זו יכולה להוליך לשואה. ההתערבות מסוכנת, מחר יתערבו אצלי ויגבילו גם אותי.
מול הבית העזוב של אלימלך בבית לחם העיקה התחושה, כי הגיע הסוף.
סוף? לא - רות.
בניגוד למקובל ברשתות הקשר, רות, היא התחלה ולא סוף. היא מבשרת מפנה, מחוללת את השינוי המיוחל. הנסיכה הנוכריה, הפגינה באישיותה את מה שחסר היה לבית יהודה באותם הימים - פתיחות כלפי הזולת. חסד במובנו הפשוט והטוב. פעולה משוחררת מכל אינטרסים, מכל בקשת רווח עקב הגשת הסיוע. לפי השקפת היהדות, ניצוץ מחסד הבורא, שברא עולם ומלואו ללא צורך עצמי כלשהו.
תרומתה העיקרית של רות להבראת החברה, טמונה בחוסר מהפכנותה. לא על ידי עמידה בראש מוסדות פילנטרופיים, הייתה למורת דרך עד היום. דמותה לא נחקקה לדורות כעסקנית ציבורית, שפעלה למען מקופחים וקשיי יום, פעולות חשובות ומלאות ברכה כשלעצמן. במעשה הפעוט, הקטן, הבלתי מורגש, זה המפלס דרכו בשקט למעמקים, כקרן אור באפילה.
"היא, הנסיכה הצעירה, הלכה לארץ נוכריה אחרי אישה זקנה וגלמודה, לתמוך, את גורלה בהאזנה חרישית. זהו חסד שעליו אמר ה' בפי הנביא: 'כי באלה חפצתי...' כדי להציל עם משקיעתו, ולתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא מעשים קטנים שבין אדם לחברו. זוהי הדרך המובילה ליצירת בריאה חדשה. עתידו של העולם בנוי על קירבת בני האדם, ועל יחסי חסד ביניהם. ואין בכוחו של שום יסוד אחר לתקן ולרומם את האנושות שתצא מתוך מצריה זולת החסד, שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה". ("נחלת יוסף", על מגילת רות).
נשמה טובה זו, שהסתובבה ביהודה האנוכית, הביאה למהפכה השקטה בעצם נוכחותה. החיים ללא יומרות. מעשי הטבה צנועים ללא בקשת גמול, הכריחו את הבריות לשנות את יחסיהם ההדדיים. למראה מהלך חייה החלו הלבבות אט אט להפתח מחדש, כפרח עם טל שחרית. פעולותיה היו צנועות בהיקפן, אך כה טהורות בפשטותן. הן קרנו עוצמה שכזאת שאיש לא יכול היה לעמוד בפניהן.
רות זו ההתחלה
על החסד שהביאה לעם ישראל, על כי סלקה ממנו את זעם האלוקים, זכתה להיות אמה של מלכות, האם של מלכות בית דוד. היא גם החוליה הראשונה של השרשרת אשר בסופה ניצב המשיח. גדולתו תהיה גדולת רות. מטרתו לשבור, בעצם אישיותו הכבירה, את המחיצות בין הבריות, להביא, כאן בעולם הזה, לשינוי יחס בין עמים ומדינות, להעלות על פני השטח מחדש את האנושיות הטבעית הקוראת בשם האלוקים.
מול ירידתו האנוכית של אלימלך, זוהר חסדה של רות. בניגוד לאמונת המנהיג, המפוכח והמסתגל, כי הכל אבוד, הוכיחה היא, כי יש תקווה...

 

{מתוך: מדור 'דע את יהדותך'}
 
שבת שלום - חג שמח  - יהונתן גרילק
 

אולי יעניין אותך גם
נשנושבועי - פרשת צו
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
נשנושבועי - פרשת ויקרא
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
נשנושבועי - פרשת ויקהל-פקודי
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
נשנושבועי פרשת כי תשא
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
נשנושבועי פרשת תצווה
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
משותף נסיון
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
נשנושבועי - פרשת משפטים
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
נשנושבועי - פרשת יתרו
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם
הרב יעקב ידיד יקיר העיר כרמיאל 2019
אימרה שבועית:
מה שהתפילה עושה לנשמה, התורה עושה לשכל. {מאמר החכם