
בתשעה באב בעודינו מקוננים על ההיסטוריה שלנו הרוויה בדם מימי חורבן הבית דרך מסעי הצלב וגירוש ספרד כלה בשואה האיומה, נחשוב לעצמנו, מדוע אנו כל כך שנואים? כנראה, אנחנו מייצגים משהו שהרוע בעולם לא מסוגל להתמודד מולו, ועל כך גאוותנו להיות שייכים לעם שתמיד נרדף על לא עוול בכפו. אנחנו מתעקשים לחיות, וממשיכים לשרוד על אפם וחמתם של שונאינו.
'מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב'. {מסכת תענית דף כ"ט}
במשך כל שנות הגלות, רבות מצרותינו התרחשו דוקא ביום זה:
גירוש היהודים מאנגליה בשנת 192גירוש יהודי צרפת בשנת 1306
גירוש יהודי ספרד בשנצ 1492
גירוש פורטוגל 1498
גירוש יהודי וינה 1670
בט' באב תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה בה ניספו כחצי מליון יהודים.
בימי השואה הנאצית, פעולות השמדה רבות כוונו ע"י כיונו הגרמנים ימ"ש לתשעה באב. תשעה באב תש"ב זכור כיום השחור בתולדות גיטו ורשא בו נשמדו מאות אלפי יהודים.
פרשה שבועית:
פרשת דברים / 'מלחמה ושלום'
"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" {דברים ב', ט'}.
לא יאמן. העם שרצה להשמיד את עם ישראל, זוכה ל'מטריה' אלוקית. הפסוק מגן עליו מפני כל רצון נקמה אפשרי, העלול להתעורר בלב בני ישראל.
למעשה, עד כמה שהדבר נראה מוזר במבט ראשון, הוא הופך לשיעור אלוקי מאלף לאחר העיון המעמיק. בדיקת הרקע בכל היקפו, מעניקה מימד אחר לצו התורה.
מואב, כזכור לנו מפרשת בלק שבספר במדבר, ניסה באמצעות בלעם בן בעור, להביא כליה על עם ישראל. בלק, מלכו של עם זה, שכר בכסף רב את שירותיו של שתום העין כדי שיבוא לקלל את העם שיצא ממצרים. הוא קיווה שהקללה תשמיד את בני ישראל החונים על גבול ארצו. מואב הוא, איפוא, אויב המחפש בכל מחיר את רעתנו.
בניגוד להגיון, אוסרת התורה את המלחמה בו. מוטלת עלינו חובה לנצור הן את האש והן את הטינה הטבעית והכל כך צודקת כלפי העם שכמעט והביא עלינו שואה.
לכאורה, ניתן היה להבין מצו זה שהתורה מעוניינת שעם ישראל בארצו יפתח דף חדש עם שכניו מסביב. מה שהיה היה. את השלום של היום עושים עם האויבים של אתמול. אך, אם זו הכוונה, אנו עומדים בפני קושי מעניין. אחרי פרשת בלעם בן בעור מצווה התורה למשה לצאת ולהכות את המדיינים: "צרור את המדיינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנבליהם אשר נבלו לכם על דבר פעור" (במדבר כ"ה, ט"ז-י"ח).
מצד אחד נדרש משה להעניש, במלוא חומרת הדין, את המדיינים אשר רק סייעו למואבים, בעוד האוייב עצמו, מואב, שעשה הכל כדי להוציא אל הפועל את התוכנית השטנית והנפשעת – זוכה לחסד אלוקי.
בקושי זה התלבט משה עצמו. הדבר הביא אותו למחשבה, לפני שה' אסר מלחמה זו, שאכן מותר לו ואולי הוא אפילו חייב להלחם נגד מואב כפי שלחם נגד המדיינים:
'נשא משה קל וחומר: ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה : 'צרור את המדיינים', מואבים עצמן לא כל שכן' (ילקוט שמעוני דברים תת"ח).
'אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית'.
הרי לנו שיעור לדוגמא. שיעור, המלמד את האדם עד כמה מבטו מצומצם. החשבונות של מעלה כוללים גם את המבט ההיסטורי העתידי, הנעלם מעין כל חי. היקף ראייתו של המבט האלוקי מקיף דורות רבים, והוא מחייב התייחסות שונה לחלוטין. בעוד שלוש מאות שנה עתידה לצאת רות המואביה מעם מואב – זו רות אם מלכות בית דוד, הכוללת בקרבה גם את תקוות המשיח באחרית הימים – הרי שכבר עתה היא מזכה את המואבים.
המסקנה המוסרית מפרשה זו הינה מרחיקת לכת. האדם, אין בידו את הכלים למדוד את עוצמת השפעת מעשיו על העתיד. המלחמה הצודקת נגד מואב עכשיו, היתה עלולה, חלילה, להרוס את אפשרות לידתה של מלכות בית דוד. כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת, ולא לחיוב, אם משה היה נלחם נגד המואבים ומכניע אותם.
המסקנה ההגיונית והעקבית הינה ברורה: אם אכן רוצים לפעול לאורו של הצדק המוחלט, לטובתה האמיתית של האנושות, שומה עלינו להטות אוזן לדבר ה'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}