אופיים של האבות מתגלה בזרעם. מפוצל לגוונים שונים, המשלימים ביחד זה את זה. {רבי שמשון רפאל הירש}
סטטוס שבועי:
הצגה פסימית ושלילית של ההוויה היהודית היא הגורם יותר מכל דבר אחר לכך שהדור הצעיר היהודי יברח מגורל יהדותו. העיסוק באנטישמיות בצורה כפייתית מציירת את היהודי כקורבן תמידי. כשהטיעון היחיד לצעיר או צעירה יהודיים מדוע עליהם להנשא לבן עמם הוא משום הסכנה שבהתבוללות, ולא יהיה המשכיות לעם היהודי, הדבר גורם להם לחוש כמו חיה נדירה המצויה בסכנת הכחדה. אף אחד לא אוהב להיות קורבן בסיכון.
ציטוט שבועי:
היהודים נתנו לנו את החוץ ואת הפנים, ואת תפיסת עולמינו ואת חיינו. אין אנו יכולים לקום בבוקר או לחצות את הכביש מבלי להיות יהודים. אנחנו חולמים חלומות יהודיים ומטפחים תקוות יהודיות. למעשה, רוב המושגים החיוביים שלנו - חדש, הרפתקה, הפתעה, מיוחד, אישי, אדם, ייעוד, זמן, היסטוריה, עתיד, חופש, קידמה, רוח, אמונה, תקוה, צדק - הם מתת היהודים. {פרופסור תומס קהיל, בהקדמה לספרו 'מתת היהודים'}
סיפור שבועי:
נשיא של פעם...
נשיא ארצות הברית לשעבר הארי טרומן סיפר בפגישתו עם חבר הכנסת דאז, הרב שלמה לורנץ, מהם הסיבות להכרה שהעניק למדינת ישראל בעת ההצבעה באומות המאוחדות בניגוד לאינטרס של ארה"ב באותם ימים. בילדותי גדלתי בשכנותן של משפחות יהודיות שמאד הערכתי אותן, סיפר הנשיא טרומן, בשבתות הדלקתי וכיביתי את האור אצל אחת ממשפחות היהודים - וכשכר קיבלתי פרוסת לחם. מנהגו של אבי היה לקרוא איתי כל יום ראשון בתנ"ך, וכאשר קראנו אודות כורש, מלך פרס, שנתן ליהודים רשות לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש בירושלים, חשבתי לעצמי, יום יבוא ואהיה נשיא ארה"ב באמריקה, כפי חלומו של כל ילד באמריקה, ואעשה גם אני כמו המלך כורש בזמנו.
טרומן הוסיף, כי כאשר הגיע אליו חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה, ובידו מתנה ספר תורה וביקש שיתן הוראה לשגריר ארה"ב באו"ם לתמוך בהקמת מדינת ישראל, הוא נזכר באותו "חלום ילדות". טרומן הוסיף ואמר לח"כ דאז הרב שלמה לורנץ, כי רק הוא וסטאלין (נשיא ברית המועצות דאז) יודעים את הסכנות המאיימות על העולם: 'אני מאמין שכשם שבעבר לפני כשלושת אלפי שנה, אתם היהודים הצלתם את האנושות ע"י התורה שלכם, כך אני מאמין ומצפה שגם בזמן הזה, העם היהודי יצליח להאיר ולרפא את הלבבות האכזריים שבתקופתנו ותצילו את העולם מחורבן מוחלט'.
פרשה שבועית:
פרשת ואתחנן / 'קרינה חיובית'
"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש" {דברים ד', מ"א}.
טרם מותו, ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות, כדי לקיים מצוות, תיחום ערי מקלט בעבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט.
היה זה מעשה חסד המתאים לגודל לבו של המנהיג המסור, הפועל לתקנת עמו – עד לנשימתו האחרונה.
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה, בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
כך נדרשו שתי המילים 'מזרחה שמש', המופיעות בסופו של הפסוק: 'אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים' (מסכת מכות דף י'). כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני חומך.
אנו לומדים עד כמה מאור הפנים כלפי הזולת, החיוך החם והלבבי - הוא דבר רצוי וחשוב ביותר. אנו מתכוונים לחיוך בה"א הידיעה. למאור הפנים שהוא... זריחת השמש, השיניים בלובנן.
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה'אני' שבנו, את הביטוי הקרוי 'אישיות'. ברור, איפוא, שלהעניק כבוד, פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לו לאדם, יש לה ערך של מעשה חסד, רק אם האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצית להיטיב לו.
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי, גם הוא ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים, נקשרים שני חלקי הנשמה - של המחייך ושל המחוייך - והיו לאחד. שני החלקים הללו, הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים בהתקשרותם ממד לשלמות.
כמוה-כשמש, בכוחה להצמיח את אחדות הנבראים עם בוראם. את זאת הנחיל לנו משה במצווה האחרונה שזכה לקיים עלי אדמות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ולקחה"}
שבת שלום מניו יורק - יהונתן גרילק