סטטוס שבועי:
כדי שנוכל להעריך נכון את ביצועינו במשך השנה הבאה, אנחנו חייבים להכיר קודם את התפקיד שלנו. כל נשמה מגיעה לעולם הזה מצוידת במשימה חיובית ייחודית, ורבים מאיתנו עוברים את החיים וצועדים בדרך שהתוותה החברה, ללא כל הרגשה ברורה שמשימה ייחודית כלשהי הופקדה בידם.
'קול ייחודי'
מקורי ומיוחד-במינו הוא קולו של השופר היהודי, פשוט ורגיל. אפילו צורתו החיצונית של השופר איננה מעשה-אמנות. הוא נשאר במראהו הקדמוני, הטבעי. צלילי השופר אינם מעוררים התפעלות במנגינה ערבה, אינם מקסימים בקול נעים, אינם מביאים את האדם לידי רגשנות ואינם נוסכים עליו חלום; ברם, מאידך יש להם הד כבד-משקל החודר ונוקב עמוק-עמוק. הם נוגעים עד הנימים החבויים ביותר בנשמת האדם ומשפיעים השפעה ללא-קץ על רוחו. הם מדובבים אל המצפון, מעוררים את התודעה וקוראים לחשבון-הנפש.
צמרמורת חולפת בעצמותיו של היהודי, בשמעו את התקיעה הראשונה. הוא נזכר כי הנה יועמד לפני כס-המשפט שבשמים; מיד תתחיל ביקורת המאזן השנתי שלו, לבחון את התנהגותו ולסקור את נטיותיו וסיבות-מעשיו; מיד יוצא פסק-דין אלוקי קפדני לגבי כל קיומו וגורלו.
מזדעזע היהודי ורועד בהתבוננו אל הבא לקראתו. בין-רגע הריהו מתנער מתרדמתו העמוקה ומתפכח ממאווייו הגופניים.
הוא רואה עד כמה חסרי ערך ומשמעות הם חיי-החולין, חיי הבל-ההבלים; עד כמה ריקני ואווילי הוא האושר הגופני; עד כמה קטנוניים ואפסיים הם כל הנכסים הארציים; ועד כמה חסרי-תכלית הם כל העמל והיגיעה למען צרכי הגוף.
רגש של חרטה ונוחם אופף אותו. הוא מחליט החלטה איתנה ומוצקה, כי מהיום והלאה ימנע את הרע ויעשה את הטוב.
השופר היהודי ואותות-קולו, אין להם כל דמיון לאותם אותות-המלחמה אשר לדאבון-לבנו שמענום במידה יתירה. בעוד אשר חצוצרת-הקרב בתרועתה הזועמת והאכזרית, מלהיבה את יצרי-דמו של האדם, מגרשת מתוכו את הזיק האלוקי ודוחפת אותו ליהפך לחיית-פרא. אות החצוצרה משמש לו לחייל בחזית כפקודה להתנפל בחרבו ובחניתו על אחיו עצמו-ובשרו, לרצוח, לשחוט, להרוס ולהשמיד. ולעומת זה, השופר היהודי בקולו המעודן והנוח, מסמל את הצדק והיושר, האחדות והאחווה. קול השופר משמש כצו לשחרר את כל העבדים, בעת היובל, ולהשיב כל נחלה אל בעליה האמיתיים.
השופר היהודי קורא גם תיגר, אך לא למלחמת-דמים כי אם למלחמה נגד הרע, נגד השטן, הוא יצר הרע. התקיעות נועדו לבלבל ולערבב את השטן, את הרצון המתעה. מלחמה זו הינה גם מלחמת-שיחרור, להשתחרר מן האנוכיות והאהבה העצמית, מן השעבוד אל ה'אני'.
פעוט הוא השופר היהודי, ברם גבוהה מאד היא תרועתו. לפני כארבעת אלפים שנה, בעת המעמד החגיגי של קבלת-התורה - הרעיד השופר את כל חלל היקום. הדם של קולות-השופר ההם עודנו מצטלצל עד היום, מבלי שים לב לכך שעמים רבים ניסו להחרישו בפעמוני-צריחיהם, אך העלו חרס בידם. קול השופר מוסיף להדהד בלבבות היהודים ובהדו מתפוררים לבותיהם של כל העריצים והאכזרים המתנכלים לנו לרעה.
{מתוך: 'טל ישראל' להרב טוביה טביומי זצ"ל}
סיפור שבועי:
רק תקיעה אחת!
רבי חיים-אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקטש, חיבב מאוד את נכדו הקטן, והנכד היה מבלה הרבה בחדרו. פעם אחת בחודש אלול, כשתקע האדמו"ר בשופר, ביקש הילד שיתקע עוד תקיעה אחת בעבורו. הסב נענה, ותקע עוד תקיעה לשמחת נכדו.
כשהגיע ערב ראש-השנה לא תקע האדמו"ר בשופר, מכיוון שאין תוקעים בערב ראש-השנה. אולם הנכד לא ויתר, רקע ברגליו והתחנן: סבא, תקיעה אחת, רק תקיעה אחת. הסב נכנע לו ותקע תקיעה אחת.
בראש-השנה, לפני התקיעות, פתח הרבי את ארון-הקודש וקרא: 'ריבונו-של-עולם! עליי לבקש מחילה על שעברתי על המנהג המקובל ותקעתי אתמול בשופר. עשיתי זאת כי לא יכולתי לשאת את בכיו של נכדי. ואתה, ריבונו-של-עולם, בניך בוכים ומתחננים – רק תקיעה אחת! תקע בשופר גדול לחירותנו! האם לא תיענה לתחנוני בניך?!.
לאחיי ואחיותי בארץ ובגולה.
לקראת השנה החדשה שלוחה לכם זאת הברכה.
שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
שכל מעשינו יהיו לשם שמים, לעשות נחת לאבינו שבשמים.
'לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים ולשלום'.