סבא שלי היה רב!
האדמו"ר רבי שמואל ויינברג מסלונים, נסע ברכבת מלווה על ידי פמליית חסידים. באחת התחנות עלה לרכבת פריץ בעל אחוזה עשיר כשהוא מלווה במשרתו הצעיר. עיניו של בעל האחוזה הביטו על הקרון ונחו על המושב שיועד לו – זה שליד מזכירו של הרב שישב ממש מאחורי רבו נכון להיענות לבקשותיו.
בעל האחוזה התיישב, יישר את עצמותיו ופנה לעוזרו של הרב ושאל, מיהו האיש היושב לפנינו? מדוע הוא מוקף אנשים רבים כל כך?
הוא רב, השיב לו העוזר.
רב? קרא בעל האחוזה. גם אני נכדו של רב!
הכרזה מדהימה זו שנאמרה בקול רם והדהימה את הנוסעים הגיעה לאוזניו של הרבי עצמו. הרבי הסתובב ממושבו ופנה בחיבה אל בעל האחוזה ואמר לו: אם אכן כך הוא הדבר, אם סבך היה רב וסבי היה רב, בוא ושב לצידי.
החסידים זזו הצידה כדי לפנות מקום לבעל האחוזה שהתיישב בגאווה ליד הרב עצמו.
הרבי שאל בנועם על אבותיו של הלה. הוא סיפר כי הוא נכדו של רבי מאיר, בנו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. הוא היה גאה במורשתו, על אף העובדה שחי חיים המרוחקים מאוד משורשים אלו. כיוון שהיה רופאו של הקיסר ניקולאי, הפעם האחרונה שהוא אחז בידיו זוג תפילין הייתה לפני ארבעים שנה, סיפר לרב.
אני נזכר בסיפור מעניין על אבי-סבך, הרבי מברדיצ'ב, אמר הרבי. האם תרצה לשמוע את הסיפור?
סיפור? מדוע לא? אמר בעל האחוזה והאזין בסקרנות לסיפורו של הרב.
בכל לילה היה יענקל גורר את עצמו הביתה, שתוי ואומלל. אחרי משחקי הימורים שנמשכו במשך יום שלם בהם היה מפסיד כסף רב, ולאחר שהוריק לקרבו כוסיות ויסקי בזו אחר זו, הוא היה משרך את רגליו שבקושי נשאו אותו דרך רחובותיה המתפתלים של העיירה ברדיצ'ב.
לילה אחד פגש את הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בדרך. אה, יענקל, אמר הרבי בנעימות, כמה שאני מקנא בך.
עיניו של יענקל התרחבו בהפתעה. בי? אתה מקנא בי? במה כבר אפשר לקנא בי?
כן, יענקל, אמר הרבי וליטף את ראשו בחום. חכמינו זכרונם לברכה אומרים שכאשר אדם חוזר בתשובה, חטאיו הופכים לזכויות. כאשר תשוב בתשובה יהיו לך זכויות רבות כל-כך! תעמוד במקום גבוה בהרבה ממני...
אה, רבי! פלט יענקל. אם ככה, שווה לי לחכות שנה נוספת – והרב יוכל לקנא בי אפילו יותר כי חטאיי יתרבו פי כמה...
וכך דחה יענקל השתוי בבוז את ניסיונותיו של הרבי להחזירו לדרך המוטב.
עד שיום אחד חלה יענקל. בעודו שוכב במיטתו, חלוש ורפה, רצה אשתו המסורה לרבי מברדיצ'ב כשדמעות בעיניה, והתחננה בפניו לבוא לערש הדווי של בעלה הגוסס.
כשהגיע הרבי אל החולה אמר לו בנועם: יענקל, תמיד דחית את החזרה בתשובה לשנה הבאה. אולי עכשיו?
אני רוצה לספר לך משהו, רבי, נאנח יענקל.
כאשר שכרתי את הפונדק הקטן שלי מן הפריץ הוא היה מסודר ומטופח. לאחר מכן, כשהתחלתי לשתות ולבזבז את כל כספי במשחקי קלפים מטופשים, הזנחתי את הטיפול בפונדק. לא הבחנתי שהגג שקע והחלונות נשברו ומעולם לא חשבתי לתקנם.
בוקר חורפי אחד, בעוד הפריץ נמצא בציד בחוץ, נפתחו ארובות השמים ופרצה סערת רעמים. בעל הבית שהיה תקוע ביער הבחין פתאום בפונדקו והפנה מהר את סוסו לכיוון, כשהוא שמח למחשבה על הנוחות והחמימות המצפים לו שם. תוכל לתאר לעצמך כמה הוא כעס כשראה את מצבו האיום של הפונדק שהיה נראה כהזמנה פתוחה לגשם שיבוא וייכנס פנימה...
כמובן שבעל הבית דרש הסבר. ואני, מה יכולתי לומר? השלכתי עצמי לרגליו ובכיתי, אדוני היקר! האם ידעתי שירד גשם שוטף שכזה? האם ידעתי שתבוא סופה?
יענקל פרץ בבכי. בקול חלש מכאב פנה אל הרבי. העיניים הללו, רבי, עיני הפריץ הזועמות הללו ממשיכות לעמוד לנגד עיניי, ודבריו לא נותנות לי מנוח. הן מוסיפות לקרוא לי, תובעניות, חודרות את נשמתי כמו חרבות. האם לא קלטת, הוא צעק, האם לא חשבת שבסוף יבוא יום בו תצטרך לתת דין וחשבון על ההזנחה שלך?
הרב מסלונים סיכם את סיפורו. וכאשר זעקות האיש הגוסס – זעקות חרטה עמוקה וכנה – עלו לשמים, אף נשמתו התעלתה. הרבי מברדיצ'ב עצמו העיד שיענקל השיכור עזב את העולם בחרטה אמיתית.
בעל האחוזה ישב אפוף בשתיקה והאזין למילותיו של הרבי.
שנים לאחר מכן, בעת שנסע מלווהו של הרבי, ניגש אליו איש קשיש. האם אתה זוכר אותי?
המלווה הביט בפנים שלפניו ובזקן הלבן הארוך, אך לא הצליח להיזכר בדיוק. ואז אמר הזר, אתה זוכר, לפני שנים רבות, כשבעל אחוזה ישב לידך על רכבת והרב הזמין אותו לשבת לידו? אני הוא אותו בעל אחוזה שישב לידו ברכבת ושאת לבו הצית הרב לפני שנים רבות כל-כך. הדברים של הרבי ליבו את הגחלים והפכו אותן ללהבה בוערת שהאירה את דרכי לשיבה למורשתי...
פרשה שבועית:
