![](../media-lib/portal1_page2755_media001.jpg)
הניצחון הקטן
אימא לא אהבה לספר את הסיפור שלה, אבל לי סיפרה, כי אמרה שאני הניצחון הקטן שלה. איני יכולה לשכוח את היום הזה. ישבתי בסלון ואימא ניגשה אליי. "אני חושבת שאת כבר מספיק גדולה", אמרה והתיישבה לידי, קרוב אבל לא קרוב מדי. הייתי אז בת 14 – הגיל בו אימא הייתה כשהכול התחיל."לקחו אותי ראשונה", היא מתחילה לספר בקולה העדין והרועד, משחזרת את החוויות ומשפילה את מבטה. המילים שהיא אומרת נחקקות בזיכרוני לעד – כל הנפת יד, השפלת מבט, ניגוב דמעה.
"קראו לנו לפי מספרים ולקחו אותנו לניתוח". הידיים שלה זזו במהירות לכיוון הבטן התחתונה. היא הייתה מפוחדת, ראיתי כמה שקשה לה. היא הסתכלה לי בעיניים פעם ראשונה במבט חסר אונים. סכר הדמעות נפרץ. נתתי לה חיבוק כזה שמנסה להגיד "אני תמיד פה אִתך". הסיפור שלה המשיך תוך כדי שאנחנו מתחבקות, לא מרפות.
"רק אחר כך הבנו שהם ניסו לעקר אותנו". הידיים של אימא נשארו על הבטן לאורך כל הזמן הזה. היא הרימה טיפה את חולצתה ובפעם הראשונה ראיתי את הצלקת שלה. זו שהגרמנים השאירו, והיא נראית כל-כך עמוקה וכואבת.
"מכל הבנות שנותחו, אחת נשארה בחיים". אז הבנתי – אני הניצחון הקטן שלה.
כיום אני יכולה להגיד גאה, בתי הבכורה בת 14 – הגיל בו סבתא שלה הייתה כשהכול התחיל.