הקומונה

בשנות ה-70 בקופנהגן, אנה (טרינה דירהולם, "בעולם טוב יותר"), מגישת חדשות בשנות ה-40 המאוחרות לחייה, מרגישה שחיי הנישואין שלה עם אריק (אולריך תומסן, "איה") דורכים במקום. כשבעלה יורש אחוזה ענקית, היא מנצלת את ההזדמנות להכניס עניין לחייה ולהגשים חלום ישן – להקים קומונה ולחיות בה חיים משותפים עם בתם המתבגרת ועם זוגות נוספים. לאריק לא נשארת ברירה, והוא נאלץ להסכים. אתם חושבים שהם הולכים להצטער על הרעיון?

תומאס ווינטרברג, היוצר הדני שכבש את העולם פעמיים, עם "החגיגה" ועם "הניצוד" המטלטלים, מגיע לכאן רגוע ומפויס הרבה יותר עם האנושות, כדי לספר את מה שהוא הגדיר כסיפור אוטוביוגרפי על ילדותו שלו בקומונה.

לעומת סרטיו הקודמים והקודרים, "הקומונה" רחוק מלהיות טרגדיה אנושית מדכאת. הוא ספוג באווירה ובמוסיקה של הסבנטיז, עם צילום מגורען בצבעים חמים ועם ליהוק של פרצופים מביעי סימפטיה. "הקומונה" מציע דרמה זוגית כנה, סאטירה טובת לב על אנשים שמתבלבלים בתוך המושג "אהבת אדם". ווינטרברג עוקב ברגישות אחרי התהפוכות שעוברות על הזוגיות של אנה ושל אריק, דמויות המגולמות למופת ע"י ענקי הקולנוע הדני, כאשר הם מנסים להגשים את האידיאלים ההיפים שלהם.

הבמאי מסרב לספק את הציפייה שלנו למבנה דרמטי עם קטרזיס עוצמתי בסופו. האקדח מהמערכה הראשונה, לא ירה בהכרח במערכה האחרונה. בניגוד לאווירת השחרור הקצבית של הסרט, הדרמה הזוגית שבמרכזו מזדחלת לה לאיטה, מה שבהחלט יכול לתסכל. הבחירות הללו הופכות את הסרט למהורהר יותר ולנגיש פחות. "הקומונה" שואף להשקיע אותנו פנימה לתוך אווירת החיים בבית המשותף, לתוך רגעי הצחוק והדמע שחברי הקולקטיב חולקים ביחד, לתוך תחושות חוסר האונים וההתעלות שחווים שם הגיבורים.

היוצר בוחר שלא להשפריץ ארס לכל כיוון, מתייחס בכבוד לגיבוריו ולבחירותיהם, גם כאשר הבחירות האלה נראות לנו מתייפייפות ומזיקות. ווינטרברג משתדל שלא להנחית אמירות חד משמעיות ומאפשר פרשנות אישית של הצופה.

לעומת שני הפורטרטים העשירים והמדויקים של בני הזוג, הקומונה מעוצבת כגוף אחד – מקהלה רועשת המשקפת את תפיסת העולם המניעה אותם. אלא חיי הזוגיות של אנה ואריק שנמצאים במרכז היצירה, מעוררים הזדהות גדולה. "הקומונה" משרטט דרמה מרגשת של זוגיות במשבר, אהבה גדולה המתנופפת כסמרטוט ברוח התקופה שאליה היא נקלעה.