הוו מתונים בדין. {מסכת אבות א', א'}
סטטוס שבועי:לשווא נחפש סיבות לשנאת ישראל. גם אם תמצאנה סיבות לשנאה זו, הסיבות אינן גורם לשנאה. הסיבות הן פרי מחשבות של אלו שביקשו להצטדק ולהסביר את שנאתם לישראל. מסיבה זו משתנות גם הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.
ציטוט שבועי:
אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו. {בנימין זאב הרצל}
סיפור שבועי:
מכתב יהודי גאה
להיות או לא להיות אזרח ארץ זו או אחרת הוא עניינו הפרטי של כל אדם. באי הסכמתכם להכיר בוויתורי על האזרחות הסובייטית שלי, אינכם יכולים לכפות עלי להיות אזרח נאמן של ברית המועצות.
אני יהודי, נולדתי יהודי, ואני רוצה לחיות את חיי כיהודי...ואינני רוצה להיטמע על ידי עם כלשהו...כיהודי אני סבור שארץ ישראל היא מולדתי, מולדת עמי והמקום היחיד על פני כדור הארץ שבו קיימת מדינה יהודית עצמאית, ואני ככל יהודי אחר, בעל זכות בלתי מפוקפקת לחיות באותה מדינה...
לעם היהודי ישנה זכות משלו למדינה עצמאית משלו, וכל יהודי יהיו מגוריו אשר יהיו, יש לו זכות לחיות במדינה היהודית...
איני רוצה להיות אזרח של ארץ אשר בה נתונים היהודים להתבוללות כפויה, ואשר בה נוטלים מבני עמי את אוצרותיהם התרבותיים... מדכאים הפצת כל ספרות על ההיסטוריה של העם היהודי... {מכתבו של יאשה קאזקוב (יעקב קדמי) לסובייט העליון}
פרשה שבועית:
פרשת בהר / 'קיצוץ רוחבי'
"וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו..." {ויקרא כ"ה, י'-י"ג}.
לאחר כיבוש יהושע, זכה כל שבט לנחלתו. נחלת השבט עצמו חולקה בין ראשי בתי האב. כל אחד מבני ישראל זכה לאדמה פרטית, שהיתה רכושו.
זהו מצב מבורך, אידיאלי לפרט ולחברה. אולם, יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. בני ישראל החלו בוודאי גם לסחור בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו. נחלות החליפו ידיים. ובתוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. ארץ, שנחלות רחבות ידיים הפכו לרכוש הפרטי של יחידים. היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית. לעומתם, גדל בהתמדה גם ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. כך נוצר פער חברתי בולט.
עד שנת החמישים...
ביום הכיפורים של שנת היובל תקע השופר את תקיעת החופש והחרות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל "מדינת היובל" הקדומה. בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות.
כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעבדה מחדש. הרכוש הבסיסי - האדמה - שב להיות רכושו של בעליו האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים, שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חירות. בדרכם הביתה זכו לברכתו החמימה של אדונם: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל משפחתו" (שם).
כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים. האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו. רגע נפלא ומשכר!
לאחר מכן? בתום שנת השוויון, האחווה והחירות?
הכל התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חופשי. מאבקי הכישרון והתושיה, החריצות והמעשה, יצאו שוב למירוץ מכשולים חדש עד... שנת החמישים הבאה.
אכן, במצוות היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של משאבי תבל.
אולם, היישום ואפשרות הפעלת העקרונות האמורים, תלויים בפרט 'קטן', שאותו 'שוכחים' משום מה, שעה שמעלים על נס מצווה זו. בלעדיו לא תיכון מלכות היובל בעולם.
פרט 'קטן', המוזכר ברורות באחד מפסוקי המצווה: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי" {שם, כ"ג}.
שמים לב לתוספת? תוספת שהיא התבלין האידיאולוגי המונח ביסוד המצווה. תוספת זו משלבת את החירות הגמורה הניתנת לכל אחד מישראל, להפעיל כרצונו את אמצעי הייצור (האדמה) – עם שלילת הבעלות המוחלטת עליה: "כי לי הארץ".
כדי להגשים אוטופיה זו, נחוצה דווקא השפה הדתית. דרושה הכרה איתנה, כי אכן כך הוא, כי אמנם שייכים הארץ והעולם לבוראם - האלוקים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
