התגלות ה' בעולמו – בשני תחומים היא: הטבע וההיסטוריה. לא ראי זה כראי זה, הצד השווה שבהם שהארת פנים והסתר פנים משמשים בהם בעירבוביא. {הרב יואל שוורץ}
סטטוס שבועי:קיימים מספר גורמים הקשורים לעברו ולעובדת קיומו הפלאי של עם ישראל. חבירתם של הגורמים הללו ליחידה אחת, הופכת את התופעה לנס מבחינה סטטיסטית. זוהי מציאות החורגת לחלוטין מהמקובל.
ציטוט שבועי:
ירושלים הייתה שלנו כאשר עוד לונדון הייתה ביצה. {חיים ויצמן במכתב ללורד בלפור}
סיפור שבועי:
ייעוץ אישי!
מעשה שהיה שבאו אל רבה הנערץ של ירושלים, הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל וסיפרו לו על אחד השוחטים שבירושלים ששולח את בניו ללמוד בבית ספר אינו יהודי.
כבוד הרב - אין זה מין הראוי ששוחט כזה ימשיך לשמש בתפקידו!
אכן כן נענה הרב, אולם אי אפשר להעבירו מתפקידו אלא אם כן תמצאו לו פרנסה אחרת ואז תשתדלו לשכנעו לעזוב את מלאכת השחיטה...
עשו האנשים כאשר נתבקשו ומצאו לשוחט משרה אחרת. כאשר הציעו לפניו את המשרה החדשה, אמר השוחט כי בטרם הוא מחליט הוא מבקש להתייעץ עם רבי יהושע לייב דיסקין.
בא השוחט לפני הרב ושטח בפניו את צדדי הספק. נענה רבי יהושע ואמר: לא כדאי לך לעזוב את מלאכת השחיטה בה אתה מיומן ופרנסתך מצויה לך ברווח...
כשנודעה להם תשובתו של הרב חזרו חברי המשלחת אליו ותמהו: והרי הרב עצמו אמר לחפש לו משרה אחרת ומדוע הרב אמר לו להישאר על מכונו?...
ענה להם הרב: כאשר בא אלי יהודי לשאול בעצתי, אני נותן לו את העצה הטובה ביותר בשבילו ללא כל שיקול אחר שמעורב בכך!...
פרשה שבועית:
פרשת כי תצא / 'הנצחה משפחתית'
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. {דברים כ"ה ט'-י'}
מיתוסים רבים מלווים את מצוות החליצה. איש לא בדק את משמעותה, וכלל לא עולה על הדעת שמדובר באקט של גמילות חסדים שאין טהור ממנו.
כדי להבין פשר מצווה זו, כמה מלים על... המשפחה.
אכן, היהדות רואה בה חובה, תפקיד וייעוד. להעמיד צאצאים זו חובה, לחנכם כראוי הוא התפקיד, לדאוג במלוא המסירות שיעבירו הלאה את המורשת ואת התרבות שלנו, הוא גדול היעודים.
פרשת ייבום, המחייבת את האח לשאת את אלמנת אחיו, מתחילה ברגע שאדם מת בלא שהצליח למלא מסכת תפקידים זו. אמנם הוא נשא אשה, ויחד ניסו להקים בית. אך הוא מת בלא בנים. זהו מצב הניתן לתיקון גם לאחר המוות.
למות בלא למלא את התפקיד - הוא כאב שקשה לשאתו.
נושא זה קיים ומורגש היטב גם בחברה נטולת אמונה. אצל הכול קיימת השאיפה ל'הגשמה עצמית'. אם שאיפה זו התגשמה, היא מעניקה לאדם מוות שליו יותר, בעוד הרגשת 'אי ההגשמה' גורמת מועקה המחריפה את כאב ההולך למות.
אנו עדים לכמיהה העמוקה להיות זכור לטוב. פילנטרופים תרמו ותורמים למוסדות, לבתי חולים, לאוניברסיטאות, ובלבד שיישאו את שמם לדורות. זוהי התאווה העזה לחיי עולם. זוהי הזעקה לזכות בקורטוב מן הנצח, גם בנפשו של האדם הנאור ביותר. ואכן, יודעת נשמתו במעמקיה על עצמה, יותר מאשר מוכן הגוף להרשות לה לדעת.
כדי לנסות לעקוף את מה שקטע המוות, ולאפשר לנפטר להשלים ולהגשים את הבסיסי שבתפקידיו, מצווה התורה על האח, הקרוב אליו קירבה גנטית ורוחנית ועל האלמנה שנותרה לבדה, להביא יחד בן לעולם. הם יעשו זאת מתוך תחושת חסד ואהבת אמת המקננת בלבבות שני אנשים אלו כלפי האח-הבעל המת. הם יביאו בן, אשר יקום במקום המת. בן, אשר יהיה דור ההמשך שלו כאן, בעולמנו.
זוהי גמילות חסדים בטהרתה. היא תושג, רק אם התקשרות זו בין השנים תהיה מתוך גובה מוסרי רב. מתוך נכונות נפשית מופלאה להתעלות מעל מאוויים, הנאות ורצונות אישיים. מתוך רצון אחד ויחיד להרים תרומה נכבדה למען הבעל המת.
החליצה באה במקום הייבום. היא המענה לזעקה העומדת בחלל העולם, לכאב הקיים של האח-המת שלא נרפא.
הם, הניצבים עתה יחד, מצהירים במעשה החליצה: רצינו למלא כלפיך את חובותינו האנושית, אך אין אנו יכולים.
אני שולפת את נעל אחיך כמעשה סמלי. הנעל היא סמל הכבוד והאדנות. חליצתה היא הכנעה. אחיך מוכן לעשות הכול, ובלבד שתאמין שלא רוע לב, מנע מאתנו את המעשה שיכול היה לרפא את כאבך.
אני אף יורקת, כדי להראות קבל עם וכלפיך, את הבוז העמוק כלפי כל אדם, שזכרו של המת וטובתו אינם נחשבים בעיניו. הקשר בעבר בינינו מקבל מעתה משמעות עמוקה יותר. גם אחיך העומד לידי מסכים אתי ואינו נעלב, כי הוא יודע שאין יריקה זו מכוונת כלפיו, חלילה.
רק מתוך כבוד עמוק לחיים, אני עושה זאת, ובכך אני מרשה לעצמי לפתוח דף חדש בחיי.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
