אדון הסליחות, בוחֵן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות. חטאנו לפניך – רחם עלינו. {מתוך סליחות}
סטטוס שבועי:קשה לבקש סליחה, להודות שהגענו לאן שהגענו. אבל זה מה שמבקשים מאיתנו - הכרה בכך שלעתים ירדנו מידי. כולנו בני אדם כולנו טועים לעתים. החכמה היא, לא להתעלם. וכן, לבקש ולהתפלל שיהיה לנו את הכוח והעוז לומר את המילה - סליחה!
ציטוט שבועי:
באותם הרגעים שאדם עובר את הגשר המבדיל בין החיים והמוות, מעמידים אותו לפני כסא המשפט של היחיד הרוחני. וזהו סוד 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. {ד"ר נחמן סירקין}
סיפור שבועי:
חישוב מסלול מחדש...
רבי חיים מצאנז המכונה 'דברי חיים', השמיע בפני חסידיו משל: אדם נכנס ליער סבוך, ובמשך כמה ימים לא מצא את הדרך לצאת מן היער. לפתע ראה מרחוק אדם ההולך לקראתו. שמח שהנה מצא מישהו שיורה לו את דרכו. כאשר התקרב אליו, פנה אליו התועה: זה כמה ימים שאני מסתובב ביער ללא תכלית ואיני יודע מהי הדרך הנכונה. האם תוכל לסייע לי למצוא את דרך המלך?
השיב לו האיש: לצערי גם אני איני יודע במדויק את הדרך, ואני כבר תועה כאן ימים רבים. דבר אחד אני יכול לומר לך. אל תנסה ללכת בשבילים שבהם כבר הלכתי, משום שאינם מובילים לשום מקום. בוא נלך יחדיו ונחפש את הדרך בצוותא.
אמר להם הדברי חיים: הדרך שהלכנו עד עכשיו אינה הדרך המושלמת להשגת היעדים, בואו ביחד נחפש את הדרך הבטוחה ליעד הנכסף.
סליחה שבועית:
הם באים בהמוניהם אל בתי הכנסת מבעוד ליל. להתפלל, להטהר, לבקש סליחה.
נכנעים, בושים, מהורהרים, אבל בטוחים, ללא צל של ספק, כי יש מי שממתין להם. שמצפה לסליחה שלהם, ויענה עליה ברוחב לב את התשובה הנכספת, במילה אחת - סלחתי!
כך הוא הבטיח. המסורת מספרת, שהקב"ה הראה למשה רבנו את סדר הסליחות, ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
סליחה, סליחות, לסלוח. אלו מילים שגרתיות, שקל לפלוט אותן כל עוד לא מתכוונים אליהם ברצינות.
לומר: סליחה מה השעה? זה דבר פעוט. להפטיר 'סליחה' לאחר דריכה מקרית על רגלו של האחר, זהו דבר של מה בכך. אבל לבוא אל הזולת ולהתנצל בכנות, על עלבון כבד שהטחנו בו בשעת מריבה, לזה דרוש אומץ לב ואופי.
ככל שהפגיעה בשני חמורה יותר, ככל שאנו פחות צודקים, קשה יותר בקשת הסליחה.
זאת משום שכל עולמנו בנוי מסביב לנקודה אחת – אנחנו. ואם נבקש סליחה, אם נודה ששגינו, יפגע מוקד עולמנו.
ברגע ההיסטורי הכאוב של עמנו, כשאבות אבותינו עמדו מבויישים לאחר חטא העגל, בשעה שנדמה היה שאין עוד תקוה. דוקא אז גילה האלוקים למשה את סוד הסליחות.
תגלית המציעה, לשנות את המבט. להחליף את הכיוון. להסתכל על העולם מנקודת המבט האמיתית שבה האלוקים נמצא במרכז.
אם אנחנו בני האדם נופיע בתמונה במקומנו הנכון, עולמנו לא יתמוטט גם אם שגינו. ואז כמה קל יהיה לבקש 'סליחה'...
פרשה שבועית:
פרשת כי תבוא / 'אבני דרך'
"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ... והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד" {דברים כ"ו, ב'}.
האבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עמדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי ארץ כנען. והנה, מורה יהושע לשנים עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר: "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל... וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן... ויעברום עמם אל המלון ויניחום שם..." {יהושע ד, ה'-ח'}.
בהתאם למסורת שבתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען, הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום - בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת.
מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?
מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.
על אבנים אלו כתבו את התורה "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" {דברים כ"ו, ח'}. ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, קפא העם תחתיו במנוחה, צופה בכותבי התורה.
יום צליחת הירדן נוצל, איפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.
שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה 'בשבעים לשון'.
בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזון התורה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול.
מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
