![](../media-lib/portal1_page5117_media001.jpg)
ידוע לכולנו כי ספר התורה הוא התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו 'משהו' עלום שהעניק לעם את טעם קיומו המופלא. אך דומה, כי הקשר הנפשי לספר התורה, הסוחף ומלבב בו זמנית - מיוחד ואין שני לו.
בכל קהילה יהודית בעולם תפגוש ביום זה את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה. רוקדים מעגלים מעגלים וספר התורה בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מהכיל את המתכנסים, אזי רוקדים בחצרות בית התפילה, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם את החוצות, את רשות הרבים.
גם בעבר האפל, בשעות מצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל לא יאמן, גם בתקופת אסון האסונות שניתך על עמנו בדור זה, רקדו ושמחו עם ספר התורה. בספרי הזכרונות מן השואה מתואר כיצד חגגו החוגגים חג זה בגיטאות, ביערות ובמחבואים, ואפילו במחנות ההשמדה.
שמחים ביום שבו מסיימים את קריאת פרשיות התורה במחזור קריאה שנתי. זהו איפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם, המפכה אי שם במעמקי נשמת העם.
התשובה למופע זה, החובק את נפש האומה, טמונה במלה אחת: אהבה.
כך מצאנו בתלמוד: '"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" {שיר השירים ח'} – 'אהבה זו תורה' (מסכת סוטה כ"א).
המחפש פשר לשמחת תורה של היהודי, יוכל לתת לה ביטוי ולהסבירה רק בשפת האהבה. זוהי שפה מיוחדת במינה. מקורה של האהבה לא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה הלוחשת בלב האדם את מלת הקסם: 'זהו זה'.
התורה היא, איפוא, היהודי עצמו. בלשון הנביאים ובלשון חז"ל הושוותה התורה ל'כלה'. היא המרווה את צמאונו, היא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה עד ימינו אלה על ידי כל לומד תורה. היא מוכחת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות - גם באפילת בונקרים בגיטאות שבמלחמת העולם השניה. לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם הרבה מעבר לפרקים בעבר העם או רשימת חוקים. הם יודעים כי היא החיים עצמם. לכן, מכירים הם את האהבה המולידה את השמחה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
מועדים לשמחה - שבת שלום - פתקא טבא - חג שמח - יהונתן גרילק