כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. {ויקרא כ"ג מ"ב}
סטטוס שבועי:ההנאה שאנו חשים בעת בילוי והתפרקות שייכות לגוף. לנפש האדם אין בהן חלק. כוחות הגוף באים באופן זה על סיפוקם, לפחות באופן זמני, אולם לנפש לא באה על סיפוקה. התורה ביקשה להעניק לנו חג שבו השמחה תהיה שלמה ואמיתית; שמחה שתקיף את כל חלקי האדם, שמחה שתשתף גם את הנפש בחוויותיה.
ציטוט שבועי:
הלילה הזה, ליל הושענא-רבה, מזכירני דברים טובים – רגשי קודש וחזיונות נעלים, השמורים במעמקי לבי מנעורי. {מנדלי מוכר ספרים}
סיפור שבועי:
בליל שמחת תורה (תש"ג) הלכתי להקפות. השרידים של בחורי הישיבה והלמדנים נאספו, וכיבדוני בהקפה הראשונה, אמרתי בפניהם כמה דברים:
השירה והריקוד הם בבחינת עבודה. השמחה היא תודה למי שגוזר לחיים ולמוות. כאן, בתוך העדה הקטנה, בבית הכנסת הדל והנחרב, אנו מצטרפים אל כלל ישראל. אל קהל הקדושים והטהורים לאלפיהם ולרבבותיהם, בשמחתנו זו אנו מודים לדורות הקודמים, המפוארים, שכדאי היה לחיות בזמנם. מרגישים אנו, שבשירתנו אנו מקדשים שם שמים, ואף אנו, נשמה יהודית תועה, חש אני כאן בשורש! יודע אני, שהעם היהודי יחיה, ככתוב: "כימי השמים על הארץ".
{מתוך יומנו של ז. קלמנוביץ, גטו וילנא}
מגילה שבועית:
בחג זה אנו קוראים את מגילת קהלת, המשננת באוזנינו: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל". ההצלחה, העושר, השפע, היבול הרב - אינם אלא הבל, העתיד להימוג כעשן ברוח. נשאלת שאלה מחייבת המציאות: האם אנו אמורים ליהנות מתוצרת השדה והכרם, או לראותה כ"הבל הבלים"? באיזה אופן עלינו להסתכל על ההצלחה החומרית שזכינו לה?
זמן האסיף הוא רגע הסיפוק של האיכר: חודשי חריש וזרע, עידור, דילול, ריסוס, מעקב וטיפוח באים אל תכליתם. הפרי ממלא את האסמים. עם שמחת היבול גואה בלב גם תחושת הרכושנות, והגאווה מתלווה אליה כצל: 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'. האדם טופח על שכם עצמו על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו הטוב. מי שמצליח פעם אחת, ממהר לחלום על הצלחות נוספות, רחבות ומקיפות יותר. הוא שוקע בתכנונים שצועדים על הקו הדק שבין מציאות להזיה.
שבוע של ניתוק מהנוחיות הביתית, מצמיח מבט בריא על הרכוש שנותר בבית. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" {ויקרא כ"ג מ"ב}, כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא ידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד. במשך שבוע רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמיים, תכולים במשך היום ושחורים בלילה, והוא חש כיצד הם סוככים על חייו.
שמחה שבועית:
ושמחת בחייך!
"למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" {ויקרא כ"ג, ל"ט}.
מהי הסוכה ביסודה? - סוכת זיכרון לחיינו במדבר.
למטרה זו נבחר חודש תשרי. שכן הוא חל בעונת האסיף, כפי שנאמר: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך."ושמחת בחגך... והיית אך שמח" {דברים ט"ז, י"ג-ט"ו}. רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע ימים, בדירת ארעי.
מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר, עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה'אגו' על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. בלא להרגיש כלל, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים, אלו 'שלא הגיעו'. ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
אלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם, השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון, גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. היא אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושמחה מעל פניה של האנושות. הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג, מאחר שחברינו הקרוב השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה על דפנותיה הארעיות וסככה הקל. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה.
היא מצווה על העני והעשיר כאחד - "כל האזרח בישראל" - לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור במשך שבוע אחד, מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם, השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כל אלו, חל כרסום בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
מועדים לשמחה - פתקא טבא - חג שמח - יהונתן גרילק
