מקץ: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

אימרה שבועית:
אדם שמדליק נר מנר, הנר דולק וחבירו אינו חסר. {במדבר רבה}

סטטוס שבועי:
נרות חנוכה, המרצדים על אדן החלון, הינם אות לגבורתה של הרוח היהודית. רוח שמולה קרסו אימפריות אדירות. רוח המובילה את האומה אל הקיום הנצחי ואל ספר היסטוריה ייחודי שהוענק לאומה זו בלבד.

ציטוט שבועי:
יש שתי דרכים להתבונן בעולם – או שלא רואים שום נס, או שהכל נס. {אלברט איינשטין}

סיפור שבועי:

'נקודת אור'

חייהם של הנאצים שומרי המחנות היו מלאי הומור. האסירים סיפקו להם אינספור משחקי התעללות. אחד האהובים עליהם ביותר, היה האכזריות הבאה: הנאצי היה זורק פרוסת לחם לעבר קבוצת יהודים גדולה. והם, מזי הרעב, שכל חלומותיהם ודמיונותיהם סבבו סביב האוכל, התנפלו, דחפו, ואף רמסו את כל מי שניסה להגיע לפניהם אל הלחם.
הנאצים אהבו את המחזה הזה. הם נהנו לראות כיצד היהודי, המכובד או החשוב של אתמול, משיל מעליו את כבודו האנושי, ורובץ על הרצפה כשהוא מחפש נואשות פירור לחם – חה... חה... חה...
לא כולם היו כאלו. היו מועטים שהעדיפו לרעוב ולשמור על כבודם. לא לתת לרוצחים להתענג על הכבוד היהודי המושפל. כזה היה גם אותו יהודי הדור צורה, שעליו מספר סופר השואה משה פראגר.
רב יהודי זה, הזכיר לחבריו האסירים בהתנהגותו האצילית את היותם בני אדם. הוא היווה עבורם את התקווה ואת העובדה שהיהודי שונה ממה שמרצחיו ניסו לראות בו.

אך יום אחד, מספר הניצול, השבר הנורא הגיע. הנאצי זרק כמה פירורי מרגרינה. זה לא היה רק מעדן, אלא מעט שומן, שמשמעותו תוספת חיים. המחזה המזוויע חזר על עצמו. אלא שהפעם, למרבה החרדה, אף הרב האציל, כן, אף הוא, נדחף ונרמס כדי לזכות במרגרינה. הנאצי שהבחין בחידוש, נהנה וצחק בכל פה. קח לך עוד יהודי ארור, קרא לעבר הרב, וזרק לו פירורים נוספים. ואני עם מעט מחברי, מספר הניצול, ליבנו נחמץ מבושה ומכאב על התרסקות התקווה שהרב נטע בליבנו. כי אם אושוויץ הכניעה אותו, מה הסיכוי שלנו להיוותר עם צלם אנוש...?
כך נכנסנו לצריפי השינה שבורי גוף מהעבודה וליבנו מרוסק. כשאך הסתלקו הנאצים, והרב, זה שכל כך אכזב אותי, קם, פניו זורחות משמחה, ובקול חרישי הוא קרא: אחים יקרים, חנוכה היום! הבה נדליק נרות חנוכה!
בזריזות שלא תאמה את חולשתו, קפץ מהדרגש, הוציא בזהירות את המרגרינה, כמו יהלומים, ותלש כמה חוטים מבגדו לפתילות. אסיר אחר הקריב כפתור מפח שהיה לו, והרב שם עליו בחרדת קודש את ה'יהלומים' והדליק את הלהבה הדקיקה...
ומה אספר לכם, מה חשתי אז? תבינו בעצמכם...

פרשה שבועית:



פרשת מקץ / 'חלום ושברו...'


"ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוציאתני מן הבית הזה" {בראשית מ', י"ד}.


יוסף קיווה להשתחרר מן הכלא בעזרת שר המשקים. שר זה, חשב יוסף, בוודאי מכיר לו טובה על הפתרון האופטימי שהעניק לחלומו. פתרון שבו בישר לו שעתיד הוא לשוב למשרתו הקודמת בארמון פרעה. על כן, ביקשו שכאשר ישתחרר: "זכרתני אתך" {שם}
 
בקשה לגיטימית. כלום ניתן להתקיים בלי קשרים ופרוטקציה?
שר המשקים שכח אותו. כך נוספו לו שנתיים בכלא. התלות הזאת באדם, התקווה שממנו תבוא הישועה, מצביעה על פגימה כלשהי באמונה ובבטחון באלוקים. אצל אדם בגובה רוחני כשל יוסף, זהו פגם משמעותי. יוסף נועד לגדולות. תפקידים רמים מצפים לו בקרוב. ולכן, לא יכולה הפגימה שבלבו להישאר ללא תגובה של ההשגחה העליונה.
והעונש? שתי שנות מאסר. שנת מאסר עבור כל מילה מיותרת שהשמיע: 'זכרתני' ו'הזכרתני'.
יוסף האמין, שביכולתו של שר המשקים להביא לשחרורו. סופו של תהליך זה היה מפח נפש ושנתיים מאסר. ימים ולילות אלו הוקדשו על ידו לתיקון הפגם ולנטיעת הביטחון המלא בבורא, כיאה לנצר אברהם.
שחרור אישי זה שהושג בעמל נפשי רב, הועיל ליוסף רבות כאשר תפס את רסן השלטון כמשנה למלך פרעה. במצב הקשה שנקלעה אליה כלכלת מצרים, ובמאמץ לקדם את פני הרעב, יכול היה יוסף לפעול בלי להיכנע ללחצי חצר שונים, עמוסים באינטריגות של 'שמור לי ואשמור לך'.
במבט לאחור היו שנתיים אלו בכלא כדאיות ליוסף.
אמנם, אילו הזכירו שר המשקים לפני פרעה אז, והיה משתדל להוציאו מבית האסורים, היה שחרורו בא על ידי חלום זה, אבל לא היה מתגדל על ידו. באותה שעה הוא היה צריך את חסדי פרעה, ולא פרעה צריך לו.
כיצד יתגדל?
אמר הקב"ה: מוטב שימתין יוסף לחלום אחר, חלום שבו יתגדל ויתעלה. זהו חלומו של פרעה.


זוהי דוגמה לקוצר השגתו של האדם. יוסף רצה ששר המשקים ימליץ עליו. אולם, מתברר, שלמזלו שכח אותו השר המשתחרר. לו היה מזכירו בפני פרעה, והיה הלה משחררו מן הכלא, מה היה קורה אז? שום דבר! יוסף המשוחרר היה הופך לעוד נתין מצרי עלום שם. והנה, דווקא השנתיים הנוספות בכלא, הן הן שהעלוהו לגדולה והושיבוהו על כסא המלכות.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}


חנוכה שמח – חודש טוב - שבת שלום – יהונתן גרילק