תאמין בחיים ותחיה את האמונה. {רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובביץ'}
סטטוס שבועי:העם היהודי נרדף, כפי שלא נרדף אף עם אחר על פני האדמה. פרנסתם ותחומי מגוריהם הוגבלו, הם הוכו, נשדדו, גורשו מבתיהם, עונו בכל סוגי העינויים האפשריים ונרצחו בכל המיתות שבן אנוש מסוגל להעלות על דעתו. כל זאת אך ורק מפני סיבה אחת ויחידה - עצם היותם יהודים.
ציטוט שבועי:
יהודי הוא זה הדואג שילדיו וצאצאיו יישארו יהודים. {שמעון פרס}
סיפור שבועי:
הנני מוכן ומוזמן...
הרב אריה לוין זצ"ל (הידוע בכינויו - רב האסירים) הלך עם נכדו ברחוב, בסמוך לאולם בו התקיימה שמחה. הבחין ר' אריה במשתתפים, ומתברר לו שזו שמחה של אנשים שהוא מכיר.
אמר ר' אריה לנכדו: בוא נכנס ונאחל מזל טוב.
אבל לא הזמינו אותנו ענה לו הנכד.
אמר ר' אריה: מי אמר שצריך הזמנה על מנת לשמוח בשמחה של מישהו אחר? אפשר להכנס ולשמוח איתם גם ללא הזמנה!
והוסיף: אילו היו נוהגים כך - לא היה נחרב בית המקדש! אילו קמצא, שבטעות לא קיבל את ההזמנה, היה נכנס סתם כך לבית המשתה של העשיר גם ללא הזמנה, היתה מתבררת הטעות וכל ההיסטוריה של העם היהודי היתה שונה...
פרשה שבועית:
פרשת קרח / 'איחוד לא מאוחד'
"וייקהלו על משה ואהרון ויאמרו אליהם רב לכם כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" {במדבר ט"ז, ג'}
קורח הוא האיש שקרא תיגר על הנהגת משה ואהרן, שהפריח את סיסמת השוויון {כל העדה כולה קדושים}, ומכוחה תבע מן ההנהגה יתר ענווה {מדוע תתנשאו על קהל ה'}. תביעה שהשמיע אדם שכל מחאתו נבעה מהתנשאות ומגאווה (אמנם לפי מדרגתו), מתחושת קיפוח ומקנאה, על כי נמנע ממנו תפקיד, לו היה ראוי לפי דעתו.
חז"ל שואלים: קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
התואר שטות מוענק למעשה חסר תועלת. ואכן, כך היא הפלגנות, שהרי אין למחלוקת שום יסוד, בסיס וגוון קונסטרוקטיבי. אף שמץ של יצירה ובנין אין בה, אלא כולה הרס.
הכול פונים, מאז ומעולם, אל יצר הפלגנות, אל ההתנצחות, אל הריב ואל התככים, היוצרים גם אצל 'המנצח' מרירות, התקשחות, שחיקת המוסר האישי והחברתי. כלומר, גם המנצח - מנוצח.
קורח לא היה בודד.
הוא עמד בראש קואליציה של ממורמרים. בנקודה זו טמון שורש הבעיה ושקרו של המרד הקדוש.
מי היו שותפיו למאבק?
זהותם נחשפת בפסוק: "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן... ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה, קריאי מועד אנשי שם" {שם, ב'-ג'}.
דתן אבירם ואון בן פלת היו בני שבט ראובן. אף כי לא הורגש הדבר מעל פני השטח, רטן חלק מבני שבט זה על כי נלקחה ההנהגה משבטם - בכורו של יעקב - והתחלקה בין שבט לוי (כהונה) לשבט יהודה (מלכות). בהצטרפם עתה למרד קורח, נתנו ביטוי לתסכולם העמוק.
לדעת פרשנים, מאתיים וחמישים נשיאי העדה שחברו אף הם למרד היו בכורים. עד לחטא העגל הם נשאו בנטל ההנהגה והכהונה, ולפתע נדחו, בעטיו של החטא, אל שולי התפקידים הבכירים, הרחק מן הזרקורים. עתה מצאו את ההזדמנות להיפרע ממשה ומאהרן ש'פגעו בהם'.
בפיהם חזון אחד: החלפת ההנהגה הקיימת והקמת שלטון העם. אך בלב כל אחד משותפי המאבק קיננו שאיפות מנוגדות בתכלית. קורח הלוי ביקש את כתר המנהיגות לעצמו. דתן ואבירם, בני ראובן, חפצו להשיב את השלטון לשבטם ולדחוק את הנהגת הלויים. ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה חלמו על ימי מלוך כת הבכורים, בתקווה לשלח לבתיהם את שבט לוי ואת שבט ראובן גם יחד.
על כן, היה איחודם איחוד שווא, נעדר אמת. 'איחוד' שבטעות יסודו. שכן אם יצליחו במשימתם וימגרו את השלטון, או אז תפרוץ ביניהם המחלוקת הגדולה. אז ייחשפו רצונותיה האישיים של כל קבוצה, החפצה לנצל את שותפיה למטרותיה היא, לטפס על גבם א-ל הגדולה המיוחלת.
מה פלא, איפוא, שליכוד כוחות כזה מסביב לקורח נכשל. למרות מערך הפעולה האחיד שיזם - אבדו האיש ו'שותפיו'.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
