כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

אימרה שבועית: כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם כלום. {קהלת רבה פרשה ה' ט"ו}

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 29.06.17 , 12:13ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
ציטוט שבועי:
האמת היא ערך מוחלט. אין היא זקוקה לאישורם של אלה המורדים בה. אבל, אם גם המתכחשים לה מודים בה, אות הוא כי ניצחונה השלם הוא בלתי נמנע. {מנחם בגין}


סיפור שבועי:
הצוואה...


אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים, כותב את השורות הללו, שעה שגטו ורשה עומד בלהבות, והבית שבו אני נמצא עכשיו הוא מן האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, קבר למגיניו ולדרים בו. על פי קרני השמש החודרות מבעד לאשנב הקטן של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה..
עתה באה שעתי, וכאיוב יכול אני לומר - ואין אני היחיד שיכול לומר זאת: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.. בן ארבעים אנוכי, וכשאני משקיף עתה אל שנותיי שעברו, יכול אני לומר בבטחה, עד כמה שאדם יכול להיות בטוח בעצמו, כי חייתי חיים ישרים. לפנים האירה לי ההצלחה פנים, אך מעולם לא התנשאתי. ביתי היה פתוח לכל, והייתי מאושר כאשר יכולתי לגמול טובה לבריות. עבדתי את אלוקי בהתלהבות, ובקשתי היחידה אליו הייתה לעבדו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אין אני יכול לומר, לאחר כל מה שעברתי, כי יחסי לאלוקים לא נשתנה. אך יכול אני להגיד, בכל הביטחון אשר בי, כי אמונתי לא נשתנתה כמלוא הנימה. לפנים, עת שבעתי טוב, יחסי אליו היה כאל מי שמשפיע בלי הרף את חסדיו עלי, ותמיד נשארתי חייב לו בעד זה, עתה יחסי אליו כאל מי שחייב גם לי משהו...


אני גאה על שיהודי הנני. הייתי בוש להשתייך לאותם העמים שהולידו וטיפחו את אותם הרשעים, האחראים למעשים שנעשו בנו. 
אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגד הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו. 
אני מאושר להשתייך לאומלל מכול אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם. 
אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל, אף על פי שעשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו... אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מייסרני.


ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך ייסורינו האין סופית, יש לנו, המעונים, הנרמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים, לנו המבוישים והמושפלים, הנכחדים במיליונינו, יש לנו זכות לדעת היכן מסתמנים הגבולות של סבלנותך. 
ועוד עלי להגיד לך: אל נא תמתח את החבל יותר מדיי. כי הוא יכול, חלילה, להינתק. הניסיון בו נסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר, שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם ובחרונם הפכו לך עורף... 
מחל לאשר ניאצו את שמך, לאשר הלכו אחרי אלוהים אחרים, לאשר נעשו אדישים כלפיך. כל כך ייסרתם, עד שאיבדו אמונתם כי אביהם אתה, כי אב אחד לכולנו. 
ואם אינך אלוקי, אלוהיהם של מי אתה? אלוקי הרוצחים? 
אין אני יכול לשבחך על המעשים שאתה סובל. אך אני מברכך ומהללך על עצם קיומך, על גדולתך הנוראה, שהיא כנראה כה אדירה, שכל המתרחש עתה כאין וכאפס הוא בעיניך. אך דווקא משום שהנך כה גדול ואנוכי כה קטן הנני, אבקש ממך, אתרה בך, למען שמך: חדל נא להראות את גדולתך על ידי זה שהנך נותן לייסר את האומללים. 
אין אני מבקש כי תייסר את האשמים. הם יתייסרו לבסוף על ידי עצמם. כי במותנו מת מצפונו של עולם, כי עולם שלם נרצח עם מותו של ישראל.
העולם יאכל את עצמו ברשעתו שלו, הוא יטבע בדמו שלו.


אין המוות יכול לחכות עוד, ועלי לסיים את כתיבתי. מהקומות שמעלי הולכות ונעשות היריות חלשות מרגע לרגע. עכשיו נופלים אחרוני המגינים, ואיתם גוועת ורשה הגדולה, היפה, ייראת האלוקים, ורשה היהודית. השמש נטתה לשקוע, ואני מודה לאלוקים על שלא אראנה עוד.. בעוד שעה לכל היותר, אהיה עם אשתי וילדי, ועם מיליוני בני עמי האחרים שנספו. באותו עולם יותר טוב, בו אין ספקות, ובו אלוקים שולט יחיד הוא.
אני מת בשלווה, אך לא בסיפוק. מוכה, אך לא מיואש. מאמין, אך לא מתחנן. מאוהב באלוקים, אך לא עונה אמן בעיוורון. 
הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו, קיימתי את מצוותיו גם כי ייסרני. אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס.
ואלה הם גם דבריי האחרונים אליך אלוקי החרון. לא יעזור לך מאומה. הכל עשית כדי שאעזוב אותך, כדי שאכפור בך, אולם מת אני כפי שחייתי, מאמין אמונה חזקה כסלע. 
ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט, אשר ישוב ויאיר את פניו לעולם, ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר.
שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד. - בידך אפקיד רוחי!


פרשה שבועית:
פרשת חוקת / 'כיבוש משחית'


"כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו... והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך" {במדבר כ', י"ד-י"ז}.


עם ישראל נלחם באויבו והכה אותו עד חרמה. מול אויב אחר נסוג העם ולא נלחם. משנוכח שבדרכים דיפלומטיות לא ישיג את מטרותיו, נמנע מעימות צבאי.
המגע הראשון התקיים עם האדומיים. מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו. שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה:
"נעברה נא בארצך" {שם}.
הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. אזכור התלאות של בני ישראל במצרים ובמדבר לא עשו כל רושם ולא ריככו את לבו של המלך. דוגמא ראשונה לאדישות העולם לסבל יהודי. גם ההבטחות החגיגיות: "לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל" {שם י"ד, כ"א} - הבטחות הבאות למנוע כל נזק אפשרי, לא העניקו את רשיון המעבר המיוחל.
התשובה היתה שלילית ותקיפה:
"לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" {שם י"ח}. כדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל "בעם כבד וביד חזקה" {שם כ'}.
ועם ישראל נסוג. ויתר על רצון המעבר.


מדוע נסוג? האם פחד מפני עימות צבאי? שמא חשש שחייליו אינם אמיצים דיים?
לאו דווקא.
באותה פרשה {כ"א, א'-ג'}, אנו קוראים כיצד היכה צבא ישראל את הכנעני מלך ערד, שהעז לתקוף ואף שבה ממנו שבי: "וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה".
לא חוסר אומץ לב והעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.
זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר זמן גם למושלה של ארץ אחרת. שם, בניגוד ל'מקרה אדום', גרר הסירוב התקיף מלחמה:
"ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה וילחם בישראל" {שם, כ"ג}.
תוצאות העימות הצבאי היו:
"ויכוהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו וארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" {שם כ"ד}.


והשאלה המתעוררת מאליה היא: מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד את ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים שהנחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?
אכן, שיקולים כבדי משקל. אסור להן למלחמותיו של עם ישראל, שיתנהלו בהתאם 'למקובל'. עקרון יסוד שהוצב בתחילת הדרך, כי אסור לפגוע בריבונותו של עם על ארץ שהוא יושב בה בזכות. על כן, נסוג עם ישראל מגבולו של אדום, שכן אדום במולדתו יושב. אזהרה תקיפה אסרה כל התגרות בם:
"אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי יורשה לעשו נתתי" {דברים ב', ה'}.
משום כך, למרות סירובו של אדום להעניק זכות מעבר, צעד עוין ומרושע כלפי עם ישראל, אין הדבר מצדיק פגיעה מצדנו בריבונותה על ארצו.
שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי. ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד. בשעתו ניתנה למואבים, אולם האמורים גירשום. היא אינה שייכת, איפוא, לאמורים. ולכן, אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, גרר הסירוב את כיבוש ארצו בציוויו של האלוקים (עיין דברים ב', ל"א). ומעניין, תנופת הכיבוש של ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון: "כי עז גבול בני עמון" {במדבר כ"א, כ"ד}.
מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י מאיר את עינינו: 'התראתו של הקב"ה, שאמר להם אל תצורם' {דברים ב', י"ט}.
הנה שוב, בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.


חשוב היה, שעם ישראל ילמד שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו. חשוב היה, שידע כבר בצעדיו הראשונים שלא הכח מצד עצמו, גם לא החיפוש אחר 'מרחב מחיה' מהווים עילה למלחמה והצדקה לכיבוש. הנסיגות הללו מהגבולות האסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען, כי אם לשחררה. הארץ מיועדת לבני שם שעמהם נמנים בני ישראל. היא אינה של בני כנען שכבשוה.
כל עוד אמת זו חיה בלב העם, היא לא תהפוך אותו לכוח כובש העולה על במת ההיסטוריה, שנצחונותיו עלולים להביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה'}


שבת שלום - יהונתן גרילק
 
אולי יעניין אותך גם
נשנושבועי - פרשת ויקרא
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי - פרשת ויקהל-פקודי
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי פרשת כי תשא
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי - פרשת ויקרא
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי - פרשת ויקהל-פקודי
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי פרשת כי תשא
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי פרשת תצווה
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
משותף נסיון
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי - פרשת משפטים
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי - פרשת יתרו
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
הרב יעקב ידיד יקיר העיר כרמיאל 2019
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
נשנושבועי - פרשת בשלח
סטטוס שבועי:
קיומו הניסי של עם ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של חוקרים והיסטוריונים רבים. דברי הימים של עמינו הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.