אימרה שבועית:המוות לא ניתן לעולם, אלא כדי שידעו בני האדם איך לחיות. {הרב משה צבי נריה}
סטטוס שבועי:
העם היהודי בתפוצה עומד בפני אתגרים גדולים. יהודי אירופה צופים בחרדה ובאי-ודאות בעלייתה של אנטישמיות חדשה ואלימה, אי לכך רבים לא חשים בנוח עם מוצאם ויהדותם. ליהדות ארצות הברית, ברובה המכריע, זיקה חלשה בלבד לחיים היהודיים, והדבר מתבטא בשיעור גבוה של נישואי תערובת, בשיעור ילודה נמוך ובשקיעת המחויבות לענייני העם היהודי. בה בשעה, התרבות המודרנית מגלה עוינות גוברת למסורת הדתית, ובכלל זה למסורת היהודית. מה יגרום לדור הבא של יהודי הגולה להשאר מחוברים?
ציטוט שבועי:
חוט שהוא כמעט בלתי נראה לעיניים, אבל אין אפשרות לנתקו, נמשך מאדמתה של ארץ זו ללבו של כל יהודי ויהודי, בכל מקום שהוא נמצא. {מקס נורדאו}
סיפור שבועי:
דין מוצא כדין חלמיש.
ביום השבת 24 באוגוסט כשהתחילה ההתקפה על ביתנו במוצא, הייתי בביתו של שטיינברג לבקש עזרה. פתאום שמעתי צעקות מביתנו ורצתי שמה. אך בטרם הגעתי למקום ראיתי קבוצות של ערבים נגשים אל הבית וזורקים אבנים.
אחי משה מקלב יצא לשאול מה הם רוצים. הם ירו בו והרגוהו על המקום וכן נהרגה ביריה גם אחותי רבקה, שעמדה על המרפסת. אבי ואמי יצאו לראות היכן אחי משה. אבי נהרג ביריה על המקום, ואמי נדקרה. התאמצתי להכנס לבית, הערבים הוסיפו לזרוק אבנים. כל הערבים התפרצו לתוך הבית. כאן הרגו ביריה את אחותי מינה, בת 24 שנה. בבית נמצאו עוד האנשים האלה: צפורה, מרים סירקיס, שרה שפניק, אחותי חנה, אחי מרדכי, ה' גלאזר ורבי זלמן שאך. אלה השניים האחרונים נהרגו בתוך הבית, הנשארים הצליחו להמלט.
הבית נשדד אחרי כן, הביזה לוקחה לכפר הערבי. שבתי הביתה לבקש את הפצועים, אך לא מצאתי נפש חיה, מלבד אמי ששכבה על הארץ פצועה קשה, לקחתי אותה לבית של שטיינברג.
בשלש שעות, כשעתיים אחרי הרצח, באו ערבים והבעירו אש בבתים. אני ופסח פרידמן, דוד אזיל וירחמיאל שטיינברג התאמצנו להוציא את גופות המתים מן הבית הבוער, אך ירו עלינו מן הכפר במרחק 500 מטר. {עדות חיים מקלב – מניצולי פוגרום מוצא, אב תרפ"ט}
פרשה שבועית:
פרשת עקב / 'אומרים ישנה ארץ'
"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת." {דברים ח' ז'-ט'}
משה רבינו מאריך בתיאור חמודותיה של הארץ המובטחת, ומונה אחת לאחת את שבחיה הטבעיים:
משה 'ראה' בארץ רק נחלי מים, עיינות ותהומות, אך לא נהרות. להשריש בליבם את האמת, שברכת היבול תלויה בגשמי מרום, הממלאים את העיינות והתהומות. תחושת תלות זו מהווה מחסום של ממש, מפני ההתנשאות והיהירות. היא בולמת את חלום ה'אני ואפסי עוד'. אין חברה המחוסנת מפני הצורך לענווה. ענווה, המשפרת את היחסים בין איש לרעהו ומנעימה את החיים.
אין בארץ נהר כנהר הנילוס שמימיו משקים את שדות המדינה. נהר המתעתע באדם ומדיחו לחשוב שאפשר לצעוד לבד בעולם, ללא אלוקים. עד כי הנילוס עצמו הפך ל...אלוהים. הנילוס בעבר, הדולר, הנפט, הכוח, הלאום והבידור - בהווה.
זהו גם סוד הברזל והנחושת המצויים בארץ. הם צורך קיומי ראשוני לאדם. הוא זקוק להם למען התפתחותו החומרית ולמען רווחתו. מהם ייצור כלי עבודה וכלי בית, לשימושו ולהנאתו. על כן מדגיש אותם משה. אולם, הכסף והזהב הינם מותרות. כלי הכסף, הזהב ותכשיטי האבנים היקרות משרתים את גאוות האדם, לא את קיומו. הם תורמים לפער חברתי. הם מפתחים את הקנאה המשחיתה בלבות העורגים לרוכשם, ואין לאל ידם. הם הביאו לעולם את הרדיפה אחר המותרות, את הריצה על מסלול ההישגיות החומרית, תוך הקרבת האישיות הרוחנית הפנימית. משמע, עוד צעד מרחיק מן האושר. על כן, יאמרו פרשנים, לא יימצאו אלו במדינת הפשטות העברית.
ומכאן אל הארץ ש"לא תחסר כל בה" (שם). גם זאת הבטיח להם משה.
גם אם תיקלע הארץ לעתים למצוקות שונות, ורמת חיי אזרחיה לא תהיה תמיד המשופרת ביותר. ובכל זאת, תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון ממה שיש. זו יכולה להתקיים רק כשלאדם ולחברה יש מטרות נעלות מעבר למטרות החומריות.
כיצד ניתן לשמר שביעות רצון מעין זו שתמנע את ההשתקעות בחומרנות כתחליף עלוב לאושר ולסיפוק?
זאת גילה לנו משה בפסוק המסכם את קטע שבחי הארץ: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" {שם י'}.
הסוד טמון בברכה. האדם המברך, הוא אדם היודע שלא הכל מגיע לו. אין הוא ממורמר אם חסר לו מהנאות החיים. מכיר הוא טובה, ושמח על כל מה שיזכה לו. מערך הברכות מחזק בלבו תדיר את רגשי הגיל והתודה על מה שמעניקים לו. הוא נע כל ימיו במסלול שביעות הרצון.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק, 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
