כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

יהונתן גרילק על יום כיפור

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 28.09.17 , 12:33ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


אימרה שבועית:
אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו... עד שימחול לו. {רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ט}


סטטוס שבועי:
אין שום הסבר הגיוני לתופעת 'יום כיפור' בעם היהודי לגווניו. אין לכך הבנה, כיצד מפעיל אחד הימים שבלוח שנה העברי, את המיתרים הנעלמים של כל נפש יהודית. מהיכן צומחת לפתע, אותה תחושת הזדהות עמוקה, שהמילה 'כל נדרי' או 'תפילת נעילה', מפעימה את ליבו של כל יהודי באשר הוא.


ציטוט שבועי:
מה אהבתי את לילי יום הכיפורים. שערי השמים פתוחים והקדוש ברוך הוא כביכול מרכין עצמו לשמוע תפילתן של ישראל. והוא אינו צריך להרכין, שהרי הוא מכיר לבו של כל אדם, אלא מפני חיבתן של ישראל מרכין עצמו, כאב שמטה אוזנו כלפי בנו הקטן. {ש"י עגנון}


סיפור שבועי:
סדר עדיפויות..


רבי ישראל מסלנט (אבי תנועת המוסר) איחר פעם להגיע לתפילת 'כל נדרי'. הקהל ממתין וממתין, ור' ישראל איננו.
רץ השמש לבית הרב, והבית ריק מאנשיו. נחרדו קהל המתפללים שמא קרה אסון. החליטו בעצה אחת שיוצאים לחפש את רבי ישראל ברחבי העיר ולנסות למוצאו.
והנה במסגרת החיפושים הגיעו לאחד מבתי העיר, וראו מבעד לחלון את רבם הנערץ עומד כפוף מעל לעריסת תינוק ומנענעה.
נכנסו המחפשים לתוך הבית ופנו בתמהון אל הרב: כל העיר דואגת לרב ומחפשת אותו. כולם ממתינים לתפילת 'כל נדרי'.
הס, לחש רבי ישראל. היזהרו לא להעיר את התינוק שרק עכשיו נרדם. בדרכי לבית הכנסת שמעתי תינוק בוכה. דפקתי בדלת הבית ולא נעניתי. נכנסתי לבית ואין איש. כולם הלכו לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי'. איך יכולתי לצאת מכאן כשהתינוק לא רגוע? איך אוכל להתפלל 'כל נדרי' כשהתינוק ממשיך לבכות?


כפרה שבועית:
צומת T...



במרכז עבודת היום הקדוש ביותר בשנה עמדו שני שעירים - עיזים זכרים.
אחד נשחט והוקרב על גבי המזבח, ואילו חברו נשלח לעזאזל, למדבר שממה. שם הוא הושלך מאחד הצוקים הגבוהים, נפל לתהום והתרסק.
מדוע נבחרו לעבודת היום דווקא עיזים, ולא כבשים או בני בקר?
מין העיזים בכלל, והשעיר בפרט, מסמלים את העקשנות הטבעית, את הטבע שאינו 'מתכופף' לנוכח השפעה חיצונית, טבע שאינו נשמע לאיש!


הסמליות כאן היא ברורה: בתוככי כל אדם יושב לו 'שעיר' בזעיר אנפין. כל אחד מאיתנו ניחן בכח עמידה עקשני מול ההשפעות מבחוץ. תכונה איתנה זו היא איפוא חוט השדרה של אישיות האדם. ביד האדם לנצל אותה כרצונו, בין לטוב ובין למוטב. בכוחו להשתמש בכח ה'שעיר' שבו כדי לדחות בעקשנות ובעקביות את ההשפעות השליליות הבאות מבחוץ ומנסות לפתותו לפנות אליהן. אדם זה יקבל על עצמו את מרותו של בוראו וקונו ויקנא לה בעקשנות. לעומת זאת, באותה עקשנות יכול האדם לדחות בכל תוקף כל מרות שהתורה מטילה עליו ולסרב לקבל על עצמו עול שמים, לנוכח העובדה שעול זה מונע ממנו לנהל את חייו על פי רצונותיו ותשוקותיו. הוא יראה ב'טבע', כלומר, בתכתיבי הכוחות הטבועים בנפשו, את אדונו האמיתי, וידחה בשאט נפש את כל מה שנקרה בדרכו ואינו מאפשר לו ללכת בשרירות לבו.


שני שעירי יום הכיפורים מסמלים את שתי הדרכים הללו. מצד אחד עומד השעיר המוקרב על המזבח בבית המקדש. הוא נשחט לאלוקים, ומקבל את קדושת הקרבן. כך הוא האדם הבוחר להקדיש את ה'שעיר' שבו לאלוקים, לשעבד לו את כל עצמותו, זוכה הוא שגופו יתקדש בקדושה אלוקית. קורבנו האישי אכן ישיג את מטרתו - את הדבקות בבורא עולם.
מצדו השני של המתרס ניצב השעיר לעזאזל. הוא אינו נשחט, ומוציאים אותו מן המקדש כאשר הוא במלוא כוחותיו, ללא הגבלות כלשהן. דרכו פונה לעזאזל, אל המדבר שיד אדם לא נגעה בו, אל הטבע. בטבע המדברי אין חיי בחירה, אין התעלות. שם ניכרים חוקי הטבע, שם מוצא השעיר את מותו. הוא נדחה מעל פני הצוק, ואיבריו מתפרקים.


סמליות יש בדבר. זוהי דרכו של מי שהטבע הפך לאדונו ולמורה דרכו, במקום שהטבע ישמש אותו כעבד נאמן. סופו לטבוע במצולות החיים הטבעיים ולהתרסק ללא מטרה.


בכל שנה בזמן שבית המקדש היה קיים, הודגמו לנו שתי הדרכים מחדש, מאז שחרב המקדש, מדי יום כיפורים שבכל שנה, מפיל האדם פור על חייו: לה' או לעזאזל? האם יבחר בדרך המובילה אל המטרה, אל חיי קדושה וטהרה אל דבקות בה', או שמא יחטיא את המטרה ויגיע ל'ריסוק איברים' רוחני?
...והבחירה נתונה!


לאחי ואחיותי בארץ ובגולה. בפרוס עלינו יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה. שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה.
שבת שלום - צום קל ומועיל - יהונתן גרילק