כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

לך לך - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 27.10.17 , 09:53ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


אימרה שבועית:
צרכיו החומריים של זולתי הם צרכיי הרוחניים. {רבי ישראל מסלנט}


סטטוס שבועי:
החיים הזורמים, והאדם כמעט ואינו מבטא בהם את מהותו העצמית, הזמנים שהררי אבק מכסים בהם את פנימיותו, הם שעת דמיון, דמדומים ותרדמה. שעת היקיצה האמיתית היא אותה שעה נדירה בה האדם שומע את מנגינת לבו, ותחושתו הפנימית עורגת אל שוכן מרומים.



ציטוט שבועי:
בארץ ישראל, מי שלא מאמין בניסים הוא לא מציאותי. {דוד בן-גוריון}


סיפור שבועי:
מבחן נאמנות..



הרבי עבד כנגר בשקט וברוגע עם בת צחוק על פניו. מדי פעם פזם זמר חסידי ואף יצא במחול עם כמה יהודים בלילות שבת. בפורים מצא 'פטנט' להרבות בשמחה ובריקודים כאשר הציע לאסירים הגויים לערוך איתם תחרות שמטרתה לראות מי מיטיב יותר לרקוד. הם נענו להצעה, והרבי וחסידיו זכו לקיים בהדור את מצוות שמחת הפורים.
הוא היה מקפיד על קיום המצוות למרות התנאים הקשים. בפסח לא אכל חמץ. בשבתות, בתקופה מסוימת, שוחרר מעבודות, בטענה שהוא חולה. בשבתות מסוימות הוא הציע את עצמו לתפקיד של סבל כדי להימנע מאיסורי מלאכה הכרוכים בעבודת הנגרות. כדי לא להיכשל באיסור הוצאה הוא פסע בהפסקות של פחות מארבע אמות. הדבר היה למורת רוחם של הממונים עליו, ומדי פעם היכו אותו על כך. הוא נזהר מאכילת טריפות על ידי אכילה מהמטבח הדיאטטי שסידרנו לו. הוא הקפיד גם על איסורים דרבנן, וסבר שיש למסור את הנפש על כך. מספרים גם שהצליח להתפלל 3 פעמים ביום והתפלל בטלית ובתפילין, למרות הסכנה הגדולה. 
יהודי מארגנטינה סיפר שישן על דרגש ליד האדמו"ר, וכאשר הבחין שהאדמו"ר רועד מקור הציע לו את מעילו. הרבי הסכים להתכסות במעיל רק לאחר שהוציא ממנו את הפשתן, כדי לא לעבור על איסור שעטנז. כאשר הרבי הוצא להורג הוא הוריד את המעיל, כי לא רצה למות על קידוש ה' באותו מעיל שהיה בו חשש שעטנז. 
{ד"ר לוונבוך על רבי שלמה דוד יהושע וינברג מסלונים הי"ד, האדמו"ר הרביעי בשושלת סלונים. נרצח על ידי הנאצים היום לפני 74 שנים בחיסול מחנה הריכוז קולדיצ'בו}


פרשה שבועית:
פרשת לך לך / 'ארץ שנאהב?!'


"ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" {בראשית י"ב, י'}.



ארץ ההבטחה האלוקית קידמה את פני אברהם... ברעב. זה עתה בא בשעריה, וכבר עליו לנטשה.
כבד הוא הרעב בארץ, בעוד שבמצרים השכנה שורר שפע. אם כן, איזו ארץ הבטיח לו האלוקים? מדוע הוא, הבורא הכל יכול, מביא עליה רעב דווקא סמוך להבטחה ולתקווה? מה חייב אברהם ללמוד מעובדה זו?
ואם לא די בכך, בחלוף הרעב, בשוב אברהם לארץ, הוא מתנסה בחוויה נוספת: במלחמה.
ארבעה מלכים, שבאו מן המזרח, 'עשו מלחמה' {בראשית י"ד, א'-ט"ו} עם חמשת מלכי בקעת הירדן. בין הערים הלוחמות היתה גם סדום, שבה התיישב לוט. והנה:
"וישמע אברם כי נשבה אחיו... וירדף עד דן... ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" {שם י"ד, י"ד-ט"ו}.
 
מדוע פורצות מלחמות בארץ ההבטחה? אברהם שם לבו לכך שארץ זו מועדת לפורענות. שוכנת היא בנקודת המפגש בין אירופה, אסיה ואפריקה. השולט בה, שולט על צומת דרכים חשוב. אכן, כל המלחמות הגדולות שזיעזעו בעבר את העולם, פגעו בה קשות.
מדוע איפוא העניק האלוקים דווקא ארץ זו לאברהם ולצאצאיו? האם כדי לעבוד את ה' בשלווה לא היה טוב יותר שנחלתנו תהיה אי שם בפאתי אסיה, או באי מבודד אחר - בניו-זילנד וכדומה? הרחק מהמולת הפוליטיקה העולמית. האם כבר בתחילת דרכו של אברהם בארץ חייב האלוקים להבליט את חסרונותיה הגדולים?


ארץ צרובת שמש זו, יודעת רעב ושבעת מלחמות, היא הראויה לתפקיד שהועיד לה האלוקים. טוב שידע זאת אברהם מיד בבואו בשעריה.
זהו הדגם שהוצב בפני אברהם בעת בואו ארצה. עצם טבעה של הארץ אינו מבטיח לה לא כלכלה בריאה ולא שקט ממלחמות. אמנם היא תוכל לקנות לה את אלה, אם ידעו תושביה שזו ארץ האתגר הרוחני הגדול. אם יבין העם היושב בה, שעל המוסר המוחלט להיות הטריטוריה שבה יחיה. אם יחוש שחוקי הצדק האלוקי הם גבולותיה הגיאוגרפיים של ארצו, אז יקרה הפלא ויתחולל הנס. הארץ תהיה מוגנת ותשגשג להפליא, מכח ההבטחה האלוקית, ולא בכח הנשק. האנושות תתפעם למראה מדינה מוזרה זו, הזוכה לשלום בר קיימא ולשפע כלכלי, בניגוד לטבעה ובניגוד להיגיון הפוליטי. עד כי יבינו שרוח המוסר העברי השורר בה, הוא זה שמקנה לה את האושר בעולם הזה.
 
כך תלמד האנושות את אמיתו של אברהם. המצעד לכנען יגשים את ייעודו במלואו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" {בראשית י"ב, ג'}.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק, 'פרשה ופשרה'}


שבת שלום - יהונתן גרילק