התנאי הראשון הוא שהיתה רשלנות של גורם כלשהו שגרמה לנפילה. למשל: מכשול בדרך. במקרה כזה יש לנפגע זכות לתבוע את הגוף אשר גרם למכשול ו/או היה אחראי על המקום בו היה המכשול.תנאי נוסף שעל הנפגע להוכיח שיש קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין התאונה והנזק. כלומר, במקרה של נפילה שארעה בקניון לא מספיק להוכיח שהנהלת הקניון לא ניקתה את הרצפה. צריך להראות שהלכלוך שנשאר על הרצפה גרם לנפילה ולפגיעות שבעקבותיו.
פקודת הנזיקין קובעת תנאי נוסף והוא שלפגע נגרם נזק. לא כל אדם שנפל יוכל לזכות בפיצוי מכח פקודת הנזיקין. רק כאשר נפילתו נגרמה כתוצאה מרשלנות של גורם מסוים, ונגרם לו נזק כתוצאה מאותה נפילה – מתגבשת עילת תביעה. גובה הפיצוי שהנפגע יקבל תלוי בגובה הנזק.
אלה הם התנאים העיקריים ממש על קצה המזלג. אני לא נכנס כאן לעניינים נוספים כמו חובת הזהירות, חובת הצפיות, מבחן האדם הסביר, שאזכיר אותם בהמשך.
בית משפט השלום בחיפה קיבל לאחרונה תביעה של אישה שהחליקה ונפצעה במהלך ריקודי עם שהתקיימה בחדר האוכל של קיבוץ אלונים ופסק לה פיצוי של 270 אלף ₪. לאותה אשה נותרה נכות רפואית לאחר שבר עצם הרדיוס ביד שמאל בשיעור 10%.
במהלך הדיון התברר כי במקום שבו נפלה התובעת על הרצפה פוזרה אבקת טלק. כלומר, אבקת הטלק שפוזרה על הרצפה דומה מאד ל"בור" במשפט העברי. פיזור אבקת טלק על רחבת הריקודים היא הפרה של "חובת הזהירות" שמוטלת על מפעיל ההרקדה והתרשלות מצידו שגרמה לתאונה - כפי שמונחים אלה מוגדרים בפקודת הנזיקין ובפסיקת בתי המשפט.
הימצאות טלק בפינות מרוחקות של אולם המשמש לריקודי עם אינו חריג. הימצאותו במקום שבו נפלה התובעת אינו צפוי כלל ואינו מקובל. פיזור הטלק מתבצע ע"י מפעיל ההרקדה או מי מטעמו רק בפינות המרוחקות של האולם. רק מי שמעוניין ניגש אל אותן פינות וטובל רגליו בטלק. לא מקובל לפזר טלק בקרבת רחבת הריקודים.
התובעת אישרה שהיתה רוקדת מנוסה, מגיל 14, שרקדה פעמים רבות לפני אותו מקרה. היא אישרה שהיא מכירה את האולם שבו היא נפלה. מיקומו של הטלק באזור בו נפלה הפתיע אותה. אחיזת הנעליים של התובעת ברצפת האולם היתה טובה. היא לא טבלה רגליה בטלק אותו ערב.
התובעת לא היתה אמורה לצפות לקיומו של טלק באותו מקום בו נפלה ליד רחבת הריקודים. מקום לגביו מודה הנתבע שלא היה אמור להימצא בו טלק. דווקא משום שהיא הכירה את האולם ויודעת שלא אמור להיות מפוזר שם טלק, דוקא משום כך היה הטלק גורם מפתיע ומחליק שגרם לה לנפילה.
לגבי חובת הזהירות המוטלת על המפעיל, קבע בית המשפט שעל המפעיל או על המרקיד מוטלת החובה להפעיל שקול דעת זהיר בשאלה היכן ובאיזה לפזר טלק. קיימת לו חובת הזהירות כלפי המשתתפים בהרקדה שלו, ניתן היה לצפות את הסכנה הצפויה באזור שגוי באולם, כך ש"מבחן הצפיות" מתקיים, וחוסר שקול הדעת של המרקיד שהוא גורם מחליק – גרם לנפילה של התובעת. כלומר מתקיים מבחן "הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין התרחשות התאונה וגרימת הנזק.השופט המלומד קבע שאין מקום להטיל "אשם תורם" על התובעת, כי היא לא היתה אמורה "ללכת כשעיניה נטועות ברצפה, בציפיה לאתר טלק שלא אמור להיות שם". "התובעת לא היתה אמורה לצפות לקיומו של טלק במקום – הרי שאין מקום להטיל אשם תורם".
מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי על הנתבעים לפצות את התובעת באופן מלא על נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.
מבחינת הנזק הרפואי מדובר על הגבלת תנועה קלה ביד לא דומיננטית. לתובעת אף היתה נכות קודמת בשיעור 45% בגין תאונת דרכים שעברה בעבר והתמודדות עם מחלת הסרטן. מדובר בתובעת שהותירה על השופט הנכבד רושם של אשה חרוצה המתמודדת באופן מעורר הערכה בקשייה הבריאותיים, כפי שהוא טורח לציין בפסק דינו.
בחישוב גובה הפיצוי שלו זכאית התובעת לקח בית המשפט בחשבון את הפסד ההשתכרות של התובעת, ירידה בכושר ההשתכרות לעתיד, אובדן תנאים סוציאליים, צורך בעזרת צד שלישי, הוצאות נסיעה לטיפולים ונזק לא ממוני.
והשאלה הנשאלת: האם הפיצוי שקיבלה התובעת מבית המשפט הוא גבוה מידי או נמוך מידי?
על כך כתב כב' השופט חשין בע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט: "ואשר לשאלת ההערכה של דמי הנזק בשל הכאב והסבל: האמת ניתנת להיאמר כי אם לצורך קביעת דמי הנזק אשר בראשי נזיקין כלליים אחרים עומדים לרשותו של בית המשפט לפחות חומר סטטיסטי מקובץ או מוכח וראיות של ממש ... הנה בחישוב דמי הנזק בראש נזיקין כללי זה הפרוץ מרובה על העומד והניחוש על המוחש. כיצד זה אפשר להעריך במדוייק או אפילו בקירוב בכסף או בשווה כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את ליבו כי ימיו ספורים עלי אדמות?..."
הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ב' הלכה ט' כותב: "כמה הוא הצער, הכל לפי הניזק, יש אדם שהוא רך וענוג ביותר ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם שהוא עמל וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה, ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער"
